כנפיים של לוחמים

-2-אגדה-

קלאני לייסון

זה מי שאנחנו ואף אחד לא ישנה את זה, בבוקר אנחנו אנשים רגילים בדיוק כמוכם, מנסים לנהל אורח חיים רגיל,  ובלילה אנחנו לוחמים שנלחמים על שלושה דברים: כסף, כוח וכבוד;

המפסידים בוכים, והמנצחים חיים אל תוך הלילה.

לא פעם ולא פעמיים, הפסדתי, נכשלתי, מעדתי. אבל בסופו של דבר, ניצחתי, קמתי, הצטיינתי בתחום שלי,

הייתי בתוך המוסך הפרטי שלי בבית, מתקנת את הלמבורגיני שלי, כמו שאמרתי קודם לכן,

אני אוהבת לקנות רכבי ספורט יוקרתיים במיוחד, כדי לנסוע בהם לאט, או פשוט לנסוע בהם לפי מצב הרוח שלי,

ללא ספק המכוניות היוקרתיות אלו שמושכות את תשומת ליבם של האנשים הנכונים,

הם האהבה הכי גדולה שלי, אם תשאלו אותי מה אני מעדיפה- גברים או מכוניות ספורט יוקרתיות?

התשובה שלי תהיה ברורה בנוגע לנושא הזה- ללא ספק, מכוניות ספורט יוקרתיות.

"חשבת על זה?" אדריאן שאל אותי כשהוא הגיע אליי בערב, 

"על מה?" שאלתי בתגובה והמשכתי להתמקד בהרכבת המנוע מחדש, "על מה שדיברנו בבוקר" הוא הזכיר והעביר לי את בוקסה מספר 13,

"כן, התשובה עדיין לא" עניתי בשיניים חשוקות, "למה לא קלאני?" אדריאן שאל בשנית,

החזרתי לעברו מבט חד, "אתה באמת שואל למה?" יריתי לעברו בחזרה,

"קלאני זה לא בטוח שהוא עדיין חי בכפר הזה, סביר להניח שהוא כבר התחתן עם איזו מישהי והוא עבר מהכפר הזה למקום אחר" אדריאן זרק לעברי בגלגול עיניים,

לאהבה אני לא ראויה, את זה הבנתי בגיל צעיר מאוד, קרוב למדי הגעתי לתובנה הזאת בגיל חמש-עשרה וקצת, בטח תחשבו, שלא שחררתי מאותו הבן אדם הראשון שאהבתי ואכזב אותי, אבל זה היה הרבה יותר מזה,

זה היה הרבה יותר כואב לי, "הוא עוד שמה!" הרגשתי כיצד הכעס מתפשט אצלי בוורידים, 

"איך את בטוחה כל כך?" אדריאן שאל ושילב את ידיו על החזה שלו, העפתי את הבוקסה והטחתי אותה על שולחן הכלי עבודה שלי בכעס שחזר אליי;

כעס שכבר קשה לי לשחרר ממנו שנים,

"להזכירך עדיין יש לי קשרים" השבתי בקצרה כבדרך אגב למקרה ששכח,

"קלאני תפסיקי, שנינו יודעים שהוא כבר לא ישפיע עלייך, גם תחשבי על זה רגע,

עברו פאקינג תשע שנים, למה שעכשיו אחרי כל מה שעברת פתאום תעצרי את החיים שלך אם במקרה תראי אותו, להזכיר לך מה את הספקת לבנות בתשע שנים לעומתו,

הספקת להיות אחת הלוחמות הכי מכובדות בעולם מהסוג שלנו, הספקת לקנות את הבית היוקרתי הזה, הספקת להפוך לאחת מהנשים הכי מכובדות בעולם של משווקי רכבי הספורט היוקרתיים ביותר,

אנשים מכבדים אותך, השגת את הכבוד שלך, השגת את הכוח שלך ואת הכסף שלך ללא כל ספק עשית ממזמן,

את המיליון שקל הראשונים שלך בקרבות האלה עשית בגיל שמונה עשרה, תחייכי קלאן

*(שם החיבה של קלאני), את מלכה, את אגדה, את הזאבה שלנו" *(בספרדית: לה לובה),

אדריאן הזכיר לי וליטף את פניי,

"תודה אד" הודיתי לו, ללא ספק את התודה הכי גדולה שלי אני חייבת לתת לאדריאן, אדריאן הגיע בתקופה הכי קשה בחיים שלי,

בתקופה שהייתי חייבת את התמיכה הכי גדולה והוא היה שמה ומאז דרכנו לא נפרדות,

"תזהרי קלאן אני מתחיל להרגיש פה ממש מוחמא" הוא גיחך, "אל תחיה בסרט" גיחכתי בחזרה,

"אז מה את אומרת קלאני?" אדריאן שאל לבסוף, "תבקש מהג'וקר שיישלח לנו מיקום ואנחנו נפגוש אותו בכפר הזה בלואיזיאנה, תגיד לו שהזאבה והלוחם השחור חוזרים והם הולכים לחזור כדי להישאר" סיכמתי בחיוך,

אדריאן צודק אין סיבה שאעצור את חיי אלא להפך,

הגיע הזמן שאראה לג'ייסון לאיזו בחורה הפכתי ליהיות, אני רוצה להראות לג'ייסון שהבחורה שנהג לשחק בה כמו שמשחקים בבובת מריונטה לא כאן עוד, היא חוזרת אבל בדמות אחרת,

בסיפור אחר שאפילו לא משתווה לליגה שלו, אני חוזרת בדמות הזאבה, חזקה יותר, נחושה יותר, תוקפנית יותר, ולוחמנית יותר ולא הוא ולא אף אחד אחר יעצרו אותי.

-2-