כנפיים של לוחמים

-8-האגדה המהלכת-

קלאני

קצת לפני שהקרב הגיע, החלטתי לחזור ולסייר באחוזה השרופה זאת, משום מה הייתה לי הרגשה שלא חיפשתי מספיק, שלא חפרתי באפר מספיק, אינטואיציה שחילחלה בתוכי גרמה ומשכה את הגוף שלי בחזרה היישר לשמה, לאותה אחוזה.

נכנסתי לאחוזה, כשאני לבד, בלי אדריאן, רק אני לבד והרוחות שמציפות את מסדרונות האחוזה השרופה הזו,

אני נכנסת לחדר שנראה כמו חדר ילדים פעם, עד שהשריפה עיצבה אותו והפכה אותו לחדר בלהות, אלוהים רק מלחשוב לעצמי איך הבית הזה נשרף כשהילדים בתוכו גרם לי צורך להקיא ולא רק מתחושת הגועל שתקפה אותי, אלא גם מתחושת הכאב, מעצם המחשבה, מי השטן שמסוגל לעשות דברים כאלה לעזאזל,

"אסור היה לך לבוא לכאן זאבה" שמעתי קול מחוספס, והתחלנו להיאבק אחד בשני, "מי אתה?" אני שואלת את האיש בעל הפנים המצולקות כשאנחנו נאבקים, ללא ספר בהחלט חימום אמיתי לפני קרב נוסף הלילה,

"אני האיש שאת מחפשת לה לובה" הוא השיב.

מייקל

אני שומע קולות של אנשים שנאבקים במסדרונות השרופים האלו, אני ועוד שני חוקרים פרטיים מחפשים אחר הקולות, אנחנו מוצאים את החדר, האיש שמכנה את עצמו 'הצל' חובט בפניה של בחורה הנראית בשנות העשרים לחייה, אני יורה בכתפו הימנית של האיש המצולק, שני החוקרים הפרטיים אוזקים את האיש המצולק,

"מייקל אתה לוקח את הבחורה?" אחד החוקרים שאל אותי, "כן אני אסתדר מכאן" סיכמתי,

"מי אתה?" היא שאלה כאשר היא מסוחררת ומרגישה בעיקר מובסת, "נראה שאני צריך לשאול אותך את השאלה הזאת, אבל לא עכשיו" אני משיב לה ומרים אותה על זרועותיי.

בבית החולים כבר דואגים לעדכן את הקרובים של הבחורה, שהיא כאן ונמצאת תחת השגחה הלילה.

חזרתי למשרד החקירות הפרטי שלי, "אתה רציני, אתה באמת החזקת על הזרועות שלך את הזאבה?" אמיל התפרץ ושאל בפליאה,

"על מה אתה מדבר לעזאזל?" שאלתי מעט מבולבל,

"הבחורה שהלילה השארת בבית חולים זאת קלאני לייסון, היא מכונה הזאבה, בעולם הקרבות היא אגדה מהלכת" אמיל הסביר לי בקצרה,

"אוי לא" זרקתי, ידעתי שהיא הייתה מוכרת לי איכשהו, איך לא ראיתי את זה קודם?

"מה קרה מייקל?" אמיל שאל אותי מבולבל גם בעצמו,

"קלאני, הייתה האהבה הראשונה של אח שלי הקטן, ג'ייסון, פעם כשהוא היה צעיר הוא הראה לי תמונה שלו ושלה ואמר לי שהוא פשוט מאוהב בה. ידעתי שהיה בה משהו שמוכר לי רק לא זכרתי מאיפה"

סיפרתי לאמיל את הגרסא המקוצרת של ההיסטוריה, של קלאני ושל ג'ייסון אחי הקטן,

"אתה חושב לספר לו?" אמיל העז לשאול,

"אני לא יודע" השבתי בכנות.

אדריאן

רצתי לבית החולים, בידיעה שהלילה קלאני לא תלחם כי היא מורדמת בבית החולים המקומי של ניו אורלינס,

בזכות קלאני, הלילה ניצלו עוד הרבה אנשים, רובם אפילו אולי אנשים מושחטים שבהחלט ראוים למות, בשל מעשי העבר שלהם, אבל עדיין היא הצילה ביחד עם זאת גם אנשים חפים מפשע,

מבחינתי קלאני לייסון לא רק הזאבה הזו שכולם מפחדים להתעסק או לטעות איתה, היא גם המלאך הפרטי שלי שחינכתי אותו כיצד לבנות את הכנפיים הפגומות שלה והמצולקות שלה ממכות העבר ולהפוך אותם לכנפיים של לוחמת,

"היא תהיה בסדר אדי" אנטוני טפח על כתפי, "הכל באשמתך!" יריתי לעברו בשיניים חשוקות, "הוא לא, אני אשמה שבחרתי ללכת לבד" קלאני לפתע התעוררה ולחשה בקול צרוד, "את בסדר?" ליטפתי את שיערה,

"אני הזאבה, זה התפקיד שלי-לשרוד, ולא לשכוח את האינסטיקטים שלי בתור לוחמת ושורדת" היא סיכמה ואני ואנטוני חיבקנו אותה.

-8-