מייקל
"אתה חייב לנוח" אמיל התרה בי אחרי חוסר שינה של עשרים וארבע שעות, "אני לא מסוגל, מצאתם משהו?" עניתי ושאלתי את אמיל, כשאני מוזג לעצמי עוד כוס וויסקי ומתיישב בחוסר מאס בספה שבמשרד,
"אנחנו עוד עובדים על זה" אמיל השיב לי, "כמה זמן עוד לעזאזל אני אמשיך לשמוע את את אותה התשובה!" אמרתי בשיניים חשוקות וניפצתי על הקיר שמולי את כוס הוויסקי,
"תירגע מייקל, קלאני לא הייתה רוצה שתיכנס ללחץ, היא הייתה רוצה שתישאר פיכח ואופטימי ותחשוב איך למצוא אותה, אנחנו מכירים את קלאני, ושנינו יודעים טוב מאוד, הזאבה שלך תשרוד, היא תעבור את זה היא עברה הרבה דברים גרועים בחיים שלה וזה, כל הדבר הזה שהיא עוברת עכשיו, זה רק חלק קטן מהמסע שלה,
היא תעבור את זה, כולנו נעבור את זה אתה תראה" אמיל טפח בכתפי וניסה לנחם אותי כשהבחין במשבר שלי הקרב ובא,
"תודה אמיל" הרגשתי צורך לומר לו, ללא ספק אמיל הוא כמו אח נוסף בשבילי, הוא עמד לצידי ברגעים הכי קשים בחיים שלי, הוא תמיד תמך, הוא תמיד ידע להגיד את המילה הנכונה ברגעים הכי גרועים שעברתי בחיים, הוא לימד אותי להאמין ולהילחם תמיד באהבה ואף פעם לא לוותר כשזה יגיע,
הוא לימד אותי שלפעמים לוותר זה לא בהכרח להפסיד משהו, אלא לשחרר ממשהו, לשחרר מהרגל שגרם לך להרגיש רע, לשחרר בשביל השקט הנפשי שלך,
"אין על מה מייק, אני תמיד כאן" הוא ענה לבסוף וחצי חיוך על פניו,
"ג'וזי קוראת לנו, מצאו משהו" אדריאן נכנס והודיע לי ולאמיל.
"מה מצאתם ג'וזי?" שאלתי בתקיפות, "אני לא יודעת אם שמתם לב אבל לי ולקאלני יש שרשראות עדינות שקשה להבחין בהם, אלה שרשראות שעוברות אצלנו כבר מדור לדור במשפחה" ג'וזי החלה להסביר לנו,
"לנקודה ג'וזי" התרתי בה בנוקשות ובחוסר סבלנות מובהק, "בכל אופן, בשרשראות האלה יש גם משדר מעקב זעיר שנועד בדיוק למצבים כאלה, ורק בלילה נזכרתי בזה, מצטערת בנים, בכל אופן הן נמצאות בכפר שקרוב ליציאה מניו אורלינס"
ג'וזי אמרה, "זה אומר שהיא מתכננת לברוח ולקחת ביחד איתה את קלאני" אנטוני קבע, "בדיוק" אמיל סינן.
קלאני
"לאן אנחנו נוסעות?" שאלתי בתקיפות את קתרין, "לעשות סגירת מעגל קטנה" היא ענתה והמשיכה לנהוג,
"תני לי לנחש נוסעים במטרה שאני אבקש את רחמיו של בן דודך היקר קיילב, אני טועה?" הגבתי בציניות,
"אז אם את לא סתומה תפסיקי לשאול שאלות מפגרות" היא החזירה בשיניים חשוקות, וכך המשיכה הנהיגה עד שהגענו לבית קיץ יפה עם נוף נעים ומרגיע למראה,
"קדימה" היא דחפה אותי לכיוון הכניסה של אותו בית הקיץ הזה.
כעבור שנים ראיתי אותו, גופו נהפך להיות יותר חסון ושרירי, הוא נראה שונה מהנער הפזיז שראיתי בפעם האחרונה שעלינו לקרב שחרץ את גורלו, הוא הביט עמוק בעיניי, ואני הבטתי גם כך עמוק בעיניו, חיוך קטן עלה על פנינו,
YOU ARE READING
כנפיים של לוחמים
Açãoקלאני לייסון, בחורה בת 25 שלא מזמן עברה לכפר בצפון לואיזיאנה שבניו-אורלינס, ועזבה את רחובותיה הנטושים שהייתה בהם בלונדון, היא לוחמת שידעה יותר ניצחונות מאשר הפסדים, כולם יודעים מי היא ומה היא, 'הזאבה' שלא נשלטה מעולם על ידי אף גבר, שבכל מקום שבו ד...
