כנפיים של לוחמים

-14-הצייר הדגול- ליאונרדו דה וינצ'י-

קלאני

כולנו הגענו לנשף, חדורי מטרה, פרצופים מוכרים נראו באולם הנשף, את חלקם כבר הכרתי בעבר, בחלקם נאבקתי בקרבות ואת חלקם פשוט פגשתי בעסקים שלי כשהייתי משווקת רכבי ספורט ויוקרה.

נכנסתי בשמלה האדומה, ידעתי את המטרה שלי לערב.

מייקל

אלוהים, היא הייתה כל כך יפה בשמלה האדומה הזאת, היא הייתה שופעת בביטחון, בתשוקה, ובחושניות, בדיוק כמו זאבת אלפא שמתכננת על הטרף הבא שלה, "אני מוכרח לומר שאת מאוד יפה הערב מיס לייסון" לחשתי באוזנה,

"תודה" היא החזירה בחצי חיוך, "האם תרצי לרקוד איתי?" הושטתי את ידי ושאלתי, "זה לא חלק מהמשימה" היא אמרה בקרירות, "אבל להשתלב ולא להחשיד זה חלק מהמשימה זאבה" משכתי אותה לרחבת הריקודים ועניתי, 'נקודה טובה' חשבתי לעצמי,

"מצטער על איך שהקשר התנתק בינינו באותה תקופה קלאן" התנצלתי והמשכנו לנוע מצד אל צד,

"זה בסדר, בסך הכל הוכחת לי שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ,

ואל תדאג מהיום והלאה אני וג'ייסון לא צריכים להדאיג אותך עם הריבים הקטנים שלנו, סידרנו את העניינים בינינו, מהיום והלאה הכל יעמוד על גדר 'המקצועי' ולא מעבר, בעולם שלי אין לי זמן לאהבה" היא הגיבה באדישות וקור ועיניה היו באותם הרגעים כמו כדורים,

"אין דבר כזה, בכל מקום יש אהבה, אהבה זה חלק מהייעוד שלנו כבני אדם" השבתי, "מוזר, כי אתה זה שאמר לי אף פעם לא לסמוך על אהבה, שאהבה היא דבר שבא והולך, שאהבה היא רק אכזבה בסופו של דבר" היא אמרה,

"הרבה השתנה מאז קלאני, אני כבר לא אותו בן אדם" הצמדתי את גופה אל גופי והמשכנו לנוע מצד אל צד ולפי צעדי הריקוד,

לפתע הרגשתי את הזרם הזה שלא הרגשתי כבר שנים, זרם לא מוכר ומאיים, אני בטוח שגם היא הרגישה את זה, כי גם היא נעה לפתע בחוסר נוחות,

"אני רואה אותו" היא לחשה לפתע, "חברים, סנטיאגו רוחרס כאן" אדריאן התריע באוזניה, "אנחנו יודעים, כולם להסתדר במקומות, אתם יודעים מה לעשות" הוריתי לאנטוני, אדריאן וג'ייסון,

המוסיקה הפסיקה, "אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם, היום כולנו התאספנו כאן על מנת לממש ולרכוש את התשוקה הנחשקת ביותר של אנשים כמונו, אומנות ועתיקות" מיס ריצ'רד הפנתה את תשומת ליבם של כל הנוכחים,

וקלאני בתגובה גילגלה עיניים, מה שגרם לי לגחך.

כעבור רבע שעה של הצגת דברי עתיקות ואומנות, זה הגיע, המכה שתכריע מי ייקח, אנחנו והזאבה או הנבלים וסנטיאגו רוחרס,

"והיצירת אומנות האחרונה שעומדת למכירה, היא 'הסעודה האחרונה' של הצייר הדגול ליאונרדו דה וינצ'י, מחיר פתיחה, מיליון שקל" מיס ריצ'רד הכריזה,

"מיליון וחצי" סנטיאגו קרא, "שני מיליון" קלאני קראה ברשמיות ובאופטימיות, הנה המשחק שלה מתחיל, היא נכנסה לדמות של הזאבה, עכשיו זו לא קלאני לייסון שמדברת זו זאבת השכונות מדברת,

"שני מיליון פעם ראשונה, שני מיליון פעם שנייה-" מיס ריצ'רד אמרה, "שניים וחצי מיליון" סנטיאגו התפרץ לפני שהכריזה על הפעם השלישית, "שלוש מיליון וחצי" קלאני התפרצה, זהו זה, סנטיאגו מתחיל לאבד את זה שיניו חשוקות,

מה שאומר שהוא לא הולך לעמוד בקלות בסכום הזה, אבל נבל מהסוג שלו אוהב להתמקח, זה גורם לאגו שלו לגדול, עד שהוא הופך את האגו למקור הכוח שלו,

"שלוש מיליון וחצי פעם ראשונה, שלוש מיליון וחצי פעם שנייה" מיס ריצ'רד קראה, "ארבע מיליון מחיר אחרון" סנטיאגו קרא שוב והפעם בחוסר סבלנות,

"חמישה מיליון מחיר אחרון" קלאני קראה בפעם האחרונה, "כל הכבוד זאבה, הוא מתחיל להישבר" לחשתי באוזנה, "אל תגיד לי את מה שאני כבר יודעת" היא החזירה בחדות,

"חמישה מיליון, פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית. יצירת האומנות, מאת ליאונרדו דה וינצ'י- הסעודה האחרונה. נמכר לזאבה!" מיס ריצ'רד הכריזה,

"עשינו את זה!" קראתי לעבר קלאני בהתלהבות וחיבקתי אותה, "תודה קלאן" המשכתי והודיתי לה לבסוף, "אין על מה מייקל" היא סיכמה לעברי בחיוך של ניצחון, החיוך שלה כבש אותי באותם הרגעים ללא ספק בכלל.

-14-