כנפיים של לוחמים

-7-ילדה קטנה בתוך עולם גדול-

ג'ייסון

"בוקר טוב אח" אחי הגדול מייקל אמר לי, "בוקר" זרקתי באדישות ובכאב ראש חד, כרגיל ככה זה מרגיש האנגאובר, "שוב השתכרת" מייקל החזיר לעברי בעוקצנות, "כן כרגיל" הודיתי באמת, זו כבר הפכה ליהיות השגרה הקבועה שלי, בבר הקבוע בכפר של ניו אורלינס,

מתחיל בשוט אחד ונגמר לפחות ביותר מעשרה שוטים תמימים ומסכנים, לאט לאט בכל לילה אני מרגיש כיצד האלכוהול חודר לתת המודע שלי וגורם לי להרגיש בשמיים, גורם להרגיש כאילו אני מדבר עם אלוהים, גורם לי להרגיש שאני בעולם טוב משל עצמי,

אבל כמו שבטח הבנתם, זה רק לכמה שעות ורק בשעות הלילה ולא מעבר.

"לא הגיע הזמן להפסיק ולהתחיל לחיות כמו בן אדם שפוי?" מייקל שואל אותי כעבור מספר דקות ארוכות ואחדות של שתיקה עמומה למדי, "תתעסק בעצמך" סיכמתי בכעס בלתי מובן.

אף אחד לא ידע מה עבר עליי, גם אף אחד כנראה לעולם לא יידע מה עברתי, היחידה שהייתה מאז ומתמיד אשת הסודות היחידה שלי שגם אותה בסופו של דבר הרחקתי אותה ממני בצורה הכי מכוערת שלי- כהרגלי, הייתה קלאני, אני חייב למצוא אותה, אני רוצה להסתכל לה בעיניים גם אם זה בידיעה שזו הפעם האחרונה שאסתכל לה בעיניים,

אני יודע שאם יהיה צורך אני אצטרך גם להילחם בה, עד שתסמוך עליי ותאמין בי שוב, ואם לא כמו פעם, אז שתסמוך עליי בצורה שונה, תאמין בי באופן שונה, עכשיו כששנינו בוגרים יותר, כששנינו עברנו מספיק, שלמדנו מה זה להתמודד לבד בלילות קרים של בדידות, כשלמדנו מה זה כאב ועצב,

עכשיו כשאנחנו כבר לא נערים מתבגרים שמחפשים ריגוש.

קלאני

"מצאתם משהו?" אנטוני שאל אותי ואת אדריאן, "נאדה, כלום" אדריאן השיב והתיישב בכורסא בחדר משרדו של אנטוני בייאוש ובתשישות ובצדק, כל הלילה הפכנו את כל האחוזה השרופה חיפשנו מבפנים ומבחוץ ושום דבר לא היה נראה חשוד, זה פשוט הייתה אחוזה שרופה בלי כל צל של חיים, אבל מוצפת סביר להניח בצללים של זיכרונות החל מהקלים והמאושרים ביותר ועד לקשים ולטראגיים ביותר,

"מה עושים מפה קלאן?" אנטוני שאל אותי, "לבנתיים שום דבר מחכים לתגובה מהצד שלו, אם הוא מחפש נקמה סביר להניח שיש לו תוכנית ואם יש לו תוכנית יש לו רשימה של אנשים על פי סדר מסוים שבהם הוא ירצה לנקום, החל מהראשון ועד לאחרון,

פשוט הפתרון היחידי הוא סבלנות כרגע" קבעתי, "ומה לגבי הלילה?" אנטוני המשיך לשאול,

"לגבי הלילה הקרבות ייערכו כרגיל, עד הלילה, אתה אנטוני תנסה לחפש ולחפור עוד על ה'צל' אני ואדריאן נמשיך לערוך סיורים בכפר ואולי נלך גם לבדוק קצת ברובע הצרפתי עליו, לראות אם שמעו עליו אי פעם" הוריתי במעשיות,

"רגע, למה דווקא ברובע הצרפתי?" אדריאן שאל, "ברובע הצרפתי מתחוללות המלחמות הכי גדולות ושקטות של ניו אורלינס, דווקא במקומות שיש בהם שמחה אנשים מהסוג שמחפשים נקמה ייחפשו לנקום, או להזהיר ולהרתיע אנשים ולהזכיר להם שקיים עוד פחד מלבד השמחה, האושר והשיכרות הבלתי נגמרת שיש לתהלוכות הגדולות שבמרחב ניו אורלינס להציע" אמרתי בחדות,

"אתה רואה אמרתי לך שלא תתחרט שקלאני תהיה בראש הצוות שלנו" אדריאן זרק לפתע לאנטוני,

"ללא ספק הפעם אני מודה שטעיתי, חשבתי שאת עדיין ילדה קטנה בתוך עולם גדול" הוא ענה לי ולאדריאן בחצי חיוך,

"למען האמת לא טעית, יש עוד הרבה דברים שאני רוצה לדעת וללמוד, ואולי מי יודע כנראה אני עדיין ילדה קטנה בתוך עולם גדול" זרקתי לעברו באדישות,

"ומה גורם לך לחשוב שאני צודק?" אנטוני שאל והתיישב מולי בנוכחותו של אדריאן, "כי אני אבודה בתוך עולם מהסוג שלנו, אני עדיין בן אדם שלא יודע איך להתגבר על המורכבות שבתוכו, אני עדיין בן אדם שיודע את הסוף שלו, אני בן אדם שאיבד בגלל האהבה את הדרך שלו כאן, ויודע רק דבר אחד,

קרב טוב וניצחון מתוק" סיכמתי.

-7-