כנפיים של לוחמים

-45-גוונים של שחור ולבן-

אדריאן

הלילה עלה, ניו אורלינס הייתה מלאה בשמחת חיים בעודנו רצים על הגגות הגבוהים של ניו אורלינס, "טוני הוא בורח תפוס אותו!" צעקתי לעבר אנטוני כשאנחנו כבר מתנשמים, לא נותנים לכובד בנשימתנו להקשות ולהכשיל את המשימה שלנו,

הרגליים כואבות לנו, השרירים כבר יותר מדי מתוחים כבר יותר מרבע שעה שאנחנו קופצים מעל הגגות של ניו אורלינס ורצים אחריו, "אדריאן תעדכן את קתרין הוא צפונית ממנה, מג'וזי וג'ייסון!" אנטוני הורה לי כשהוא קופץ מעל שתי גגות בכדי לתפוס אותו,

"קייטי הוא צפונית ממכם, תתכוננו ללכידה" הודעתי לקתרין באוזניית הקשר שחיברה בין כולנו,

"תנו דו''ח מצב, כולם בסדר?" קלאני שאלה את כולנו באוזנייה ונשמעה מודאגת, "קלאן אנחנו בסדר, תעדכני את אמיל ומייקל שיביאו את הוואן הצלחנו ללכוד שתיים במכה אחת" ג'וזי אמרה לה,

"מייקל ואמיל הצוות תפס שני ציידים, הזאבים בדרך מחכים לכם בנ''צ שעכשיו אני שולחת לכם"

(נ''צ- ראשי תיבות לנקודת ציון) כולנו שמענו מהצד השני של האוזנייה את קלאני מודיעה לבנים,

"אנחנו במרחק של דקה" אמיל הגיב בחדות.

נדיה- הלוחמת האגדית

"זאבה, כאן הלוחמת האגדית, מודיעה על מצוד אחרי צייד נוסף, תעדכני מיקום" הוריתי באוזנייה לקלאני,

"תעדכני מצב" היא השיבה מהצד השני של האוזנייה, "הוא במרחק של שתי קטנות ממני, אני מצליחה להקדים אותו, הוא בכיוון הדרומי לרחבה של הרובע הצרפתי" עדכנתי כדרוש ממני,

ובייחוד שעכשיו קלאני היא המפקדת על היחידה שאני חלק ממנה- איכשהו,

"בסדר, לוחמת אגדית, את לבד?" היא שאלה בתגובה לעדכון מצבי, כשאני מתנשמת ורצה על הגגות של ניו אורלינס, הקשת בידיי והחצים נורות,

"כן, אני מסתדרת" סיכמתי וניתקתי את האוזנייה, הייתי חייבת ריכוז מלא וידעתי שככל שאשמע את קולה של קלאני מודאג כך זה יסיט אותי יותר מן המטרה שלשמה הגענו למשימה הזו,

הצייד הזה תפס ללא ספק את תשומת ליבי- הוא היה לבוש בברדס בעיצוב זהה לשלי אך בצבע אחר,

וסוג ברדס כמו שיש לי ולו נוצר בעיצוב אישי בידי הדורות הקודמים של המשפחות שלנו, והיה ברדס כזה בצבע שחור עם גוונים כחולים רק לאחד ויחיד במועצה,

בלתי פאקינג אפשרי, חשבתי לעצמי,

"תעצור או שאני יורה את הכדור הזה היישר ללב שלך!" הוריתי לו, האקדח היה מכוון לעברו, הנחישות של שנינו תופסת את הפיקוד עלינו,

"בקרוב ארטמאיס ישיבו אש, כל ניו אורלינס תעבור מהפכה, ואת המהפכה הזו אתם לא תוכלו לעצור" הוא הודיע, קולו היה מחוספס, עמוק, עם גוונים של אומץ ונחישות.

לעזאזל הקול הזה היה בהחלט מוכר לי, קול שכבר לא שמעתי זמן רב, קול שהייתי בטוחה שלא אשמע יותר בחיי,

"ג'יימס זה אתה?" העזתי לשאול, "איך את יודעת את השם שלי לוחמת אגדית?" הוא שאל בבילבול רב,

הוא לא זיהה אותי, זה אפשרי? חשבתי לעצמי, תהיתי ביני ולבין עצמי, "ג'יימס זאת אני, נדיה שלך" התקרבתי לעברו.

ג'יימס- לוחם 991

היה בה משהו מוכר, הרגשתי כאילו הכרתי אותה הרבה יותר מהרגע החטוף הזה, "אני לא מכיר אותך, אני רק יודע שאת מסוכנת ליחידה שאני משרת אותה בנאמנות מוחלטת" לקחתי צעד אחד אחורה ויריתי לעברה בחדות ובישירות,

"ג'יימס, זה לא יכול להיות הם ירו בך מול עיניי, איך שרדת את הירייה, הייתי בטוחה שאתה מת ושלא אראה אותך יותר בחיים, חזרתה אליי" היא השיבה ודמעות נקוו מעיניה,

"זה לא נכון, עברתי תאונה ונמחק לי הזיכרון, ובזכות יחידת ארטמאיס הזיכרון שלי שב אליי" קבעתי על פי מה שידעתי- או לפי מה שסיפרו לי כשמצאו אותי לראשונה נציגים של יחידת ארטמאיס בכל אופן,

"אתה טועה! הם שיקרו לך! אחד הסוכנים של היחידה באותה התקופה ירה בך, רגע לפני שהם ירו בך, ביקשת ממני לרוץ לחדר של הבת שלנו ולברוח ולהגן עליה בכל מחיר, ואז הם ירו בך היישר בחזה ונהרגת- או ככה נראה שחשבתי בכל אופן"

היא השיבה. למדתי לזהות שקרנים, אבל היא לא שיקרה לי, היא אמרה את האמת,

למרות שבראשי רץ תסריט אחר, סיפור חיים אחר, סרט אחר, היא סיפרה לי את הסיפור המלא בכל מיני צבעים, גוונים וסביר להניח שגם קיימים עוד נקודות מבט שונים,

אבל כל מה שידעתי באותם הרגעים היה את הסיפור שישנו בגוונים של שחור ולבן ואולי גם קצת אפור והוא- מה שסיפרו לי הסוכנים של יחידת ארטמאיס שהצילו אותי.

-45-