כנפיים של לוחמים

-1-כמו חלק מאיתנו-

קלאני לייסון

ישבתי במסעדות הכי יקרות, קניתי מכוניות ספורט יוקרתיות, כדי שאוכל לנסוע בהם כל כך לאט, זה לא עוד סיפור רגיל, זה לא סיפור שבו תקראו על מישהי בת 25 סטודנטית שלומדת באיזו אוניברסיטה יוקרתית, וחיה בשגרת חיים נורמטיבית,

אני לא מהטיפוס הזה שמתחברים אליו במהירות, אין לי זמן לאהבה, יש לי זמן רק לעצמי ולתוכניות שלי,

יש לי עבר שחייתי, יש לי הווה שאני חיה ויש לי עוד עתיד שאני צריכה לחיות, אני יודעת את זה, אבל לבן אדם מהסוג שלי, אין זמן, הזמן זה האוייב הכי גדול בעולם מהסוג שלי, ככל שתחכי יותר זמן את עלולה לאבד את המעמד שלך ואת מעגל הכבוד שלך, ולזה אני לא אתן לקרות.

"את מוכנה לעלות לה לובה?" הוא שואל אותי, הלילה כבר מפציע השעון מכריז את שעת חצות הלילה,

"אני מוכנה" אני מודיעה בנחישות, זה עוד לילה שבו אני הולכת להראות לכולם מי היא לה לובה,

היריב שנעמד מולי מנסה לעמוד שוב פעם על רגליו , בניסיון כושל להגיב לי, אני חובטת שוב פעם מכה חדה ונקייה במרכז צווארו מה שעוצר את נשימתו.

זהו. זה.

היריב מובס.

"כל הכבוד לה לובה" אדריאן מעודד אותי,

אדריאן הוא הפרטנר שלי כבר שמונה שנים בעולם הקרבות הבלתי חוקיים, הוא החבר הכי טוב שלי, הוא בשבילי כמו אח גדול, הוא הגבר היחידי שאף פעם לא אכזב אותי, ביני ולבין אדריאן בחיים לא הייתה חציית גבול כלשהי, כל הקשר שלנו התבסס סביב הנאמנות שלנו, וסביב עולם הקרבות שחלקנו ביחד,

אהבה זה לא חלק ממני, אני לא ראויה לאהבה, את זה למדתי על בשרי בגיל צעיר מאוד,

ללא אדריאן סביר להניח שהייתם שומעים סיפור של בחורה צעירה בת 25 שהאהוב הראשון שלה שבר לה את הלב ושנכנסה למעגל הדיכאון ושיברון הלב וכל הבולשיט הזה,

אבל לא, לא תמצאו את זה כאן, זה סיפור שמעטים יודעים, אבל הוא השאיר אחריו שובל של זיכרונות עבר, זיכרונות ילדות כואבים לא פחות.

*

למחרת בבוקר, גופי קצת כאב, כי אין מה לעשות ככה זה בקרב טוב,

אין כאלה שיוצאים חסרי פציעות, בקרב טוב תצפה ששני הצדדים ייפצעו, אבל רק אחד יהיה הגורם המפתיע, שיקום אחרי שהפתיעו אותו מאחורי הגב וייתן את המכה המכריעה וינצח.

"בוקר טוב, איך את?" אדריאן שואל לאחר שאני מכניסה אותו לביתי, "בסדר" זרקתי בקצרה, "אנחנו צריכים לדבר" אדריאן קבע,

"הכל בסדר?" שאלתי והכנתי לשנינו פנקייקים, "אנטוניו התקשר" אדריאן החל לומר, "מה הוא רוצה שוב?" שאלתי בתוקפנות,

"הוא צריך אותנו שוב, רק שהפעם המשימה שלנו היא לא כאן, היא בכפר קטן לואיזיאנה" הוא הסביר, ספק לתגובתי ספק להחלטתו,

"כנראה שאדון אנטוניו עדיין קשה הבנה בנוגע לדבר הזה שנקרא 'אני לא עובדת בשביל אף אחד'" זרקתי בכעס,

אנטוניו מוכר בעולם שלנו, כ 'ג'וקר' הוא מתנהל כמו איש ג'וקר הוא יודע הכל, על כל שם שתיתן, הוא מחזיק קלפים על כל מי שהוא הכיר אי פעם, ממש כמו ג'וקר,

לפני שנתיים אני ואדריאן עשינו בשבילו עבודה תמורת סכום כבד, העבודה שלנו הייתה למצוא אדם שבסופו של דבר הסתבר לי ולאדריאן שהוא אנס מספר ילדות קטינות בשכונה של אנטוניו וכמובן שאנטוניו לא הסכים שדבר כזה ימשיך, הוא ניסה לעשות הכל, ניסה לתפוס אותו בעצמו, כשהוא ראה כבר שהקירות סוגרים עליו, הוא שכר אותנו, על מנת למצוא אותו.

בסופו של דבר אני, אדריאן ואנטוני תפסנו את הבן אדם והסגרנו אותו לידי הרשויות, האיש הזה מרצה עונש של שנים טובות בשל כמה סעיפים: בעילת קטינות, פדופיליה ומספר מקרי אונס.

"לכי תדעי מה המניע הנסתר שלו הפעם, שנינו יודעים שהג'וקר בסופו של דבר מסתיר מאחורי המעשים שלו מניעים טובים" אדריאן אמר בניסיון לשכנע אותי,

"כמו חלק מאיתנו" סיכמתי לבסוף ואיבדתי את החשק לאכול ארוחת בוקר נורמלית כמו בן אדם.

-1-