מייקל
הגעתי לדלת שמפרידה ביני ולבין ג'יימס, אבא של אהבת חיי, וסבא של התינוק שלי ושל קלאני, כעת אני מבין את המשקל שמונח על כפות ידיי, את האחריות שמוטלת על כתפיי, יותר מתמיד,
"וכאן זה הסוף שלך מייקל דומארק" קול מחוספס נשמע.
אקדח כוון מול מצחי.
אבל אני יודע שזה סיכון שאני מוכן לקחת בשביל העתיד של משפחתי, בשביל עתידה של אהובתי ושל התינוק שלנו,
אנחנו נאבקים זה בזה, הוא מצליח להתגבר עליי הוא נשכב עליי,
הוא מכוון את האקדח הפעם לצווארי.
מבטו ממוקד בי בזעם בכדי להרוג אותי. ומבטי ממוקד בו בנחישות בכדי לגבור עליו ולהבטיח את עתיד משפחתי ולהבטיח להם עתיד עם מקום טוב ומוגן יותר.
אני עוצם את עיניי. יודע שזה הרגע, זה הרגע שלי לקחת כרטיס טיסה מכאן אל העולם הבא.
אבל אני יודע שלפחות ניסיתי, ואם אני לא הצלחתי אז השאר יצליחו.
ירייה נשמעת, "לא במשמרת שלי בן" אבי אומר לאחר שהוא יורה בצייד, "תודה אבא" אני מודה לו כשהוא עוזר לי לקום על רגליי,
"אתה הבן שלי, מה חשבת שאני אתן לו לירות בך, תיזהר להגיד לי תודה בפעם הבאה, אתה הדם שלי ואני אקריב את עצמי לפני שאני אתן למישהו לגעת באחד הבנים שלי" הוא מגיב לבסוף ומושך אותי לחיבוק.
אני עומד מול ג'יימס שקצת מעורפל, "ג'יימס, אתה שומע אותי, זה אני, מייקל" אני מנסה להעיר אותו, הוא פוקח מעט את עיניו,
"מייקל, ידעתי שלא תאכזב את ביתי, הרגשתי את זה" הוא לחש לעברי, אני ואבי התחלנו לשחרר אותו מהכבלים שקשרו אותו למיטה, "אתה בסדר?" אבי שאל את ג'יימס,
"פורתוס, זמן רב עבר מאז פגישתנו האחרונה" הוא זרק לעברו בחצי חיוך, "אני יודע, עבר זמן רב, פעם הבאה אתה מזמין אותי לבירה על חשבון הבית" אבי זרק לעברו בחצי חיוך,
"בפעם הבאה שתשתו זה יהיה בחתונה שלי ושל קלאני" סיכמתי וצחקנו.
כעבור מספר חודשים~
קלאני
כל אחד החלים בדרך שלו מהקרב האחרון ביחידת ארטמאיס, שכבר לא קיימת, טוניוס סביל, נורה ליירס ושאר כל חברי יחידת ארטמאיס ישבו בכלא וכעת מרצים את עונשם עד שייזדקנו וימותו.
"את מוכנה קלאן?" אימי שאלה אותי, "מוכנה יותר מתמיד" השבתי בחיוך בידיעה שהיום, זה היום שלי ושל מייקל, ושל הבן שלנו שנולד לפני חודשיים,
בטח אתם לא מבינים למה אני ומייקל דחינו את החתונה שלנו, אז תנו לי להסביר לכם, בעקבות מה שקרה לכולנו עם יחידת ארטמאיס, התמודדנו עם חתיכת פרשה לא קטנה בגלל שארטמאיס היו גם ספקי נשק,
YOU ARE READING
כנפיים של לוחמים
Actionקלאני לייסון, בחורה בת 25 שלא מזמן עברה לכפר בצפון לואיזיאנה שבניו-אורלינס, ועזבה את רחובותיה הנטושים שהייתה בהם בלונדון, היא לוחמת שידעה יותר ניצחונות מאשר הפסדים, כולם יודעים מי היא ומה היא, 'הזאבה' שלא נשלטה מעולם על ידי אף גבר, שבכל מקום שבו ד...
