כנפיים של לוחמים

-36-אין יותר להסתתר מאחורי הצללים!-

קלאני

בבוקר הרופאה הגיעה, "בוקר טוב מיס לייסון, אז ככה בדקנו את התוצאות של הבדיקות שלך ואת בהיריון, הבדיקה הראתה שההיריון הזה כבר החל לפני ארבע שבועות, אז מה שאומר שההיריון הזה בן ארבע שבועות" הרופאה הודיעה לי ולמייקל,

זה היה נשמע לי הגיוני כי לפני ארבעה שבועות כשאני, מייקל והצוות היינו במשימה ברוסיה, שכבנו בלי אמצעי מניעה אבל לא חשבנו שזה נקלט, ועכשיו מסתבר שכן.

לא ידעתי איך לעכל את זה וגם מייקל, הוא נראה די שמח, אבל אני שאלתי את עצמי שוב ושוב, האם כרגע היריון זה דבר שהוא נכון בשלב הזה בחיי, כשאני מחפשת אחר אימי, שאני רק בדרכי ובניסיון- סביר להניח שגם כושל, למצוא את אימי האמיתי ולאחד את המשפחה שלנו,

אבל כמו תמיד בחיים, למטבע יש שני צדדים, ומצד שני זה מה שאני ומייקל רוצים ביום מן הימים, אולי זה הסימן שלי להפסיק עם המלחמות, ללחוץ על המפסק משיגעון לנורמליות, 

הרופאה יצאה מהחדר, אני ומייקל נותרנו בחדר לבד, "אני איתך בכל מה שתחליטי" מייקל הצליח לומר לאחר רגעים ארוכים, הרגשתי וידעתי שהוא קורא את פניי ועיניי, 

"אולי הגיע הזמן לצאת מהעולם של הקרבות ולבנות את החיים שבסך הכל תמיד רציתי, מייקל אני שמחה שאתה האבא של התינוק שבבטן שלי,

אני שמחה שאתה הגבר שאיתו אני רואה את כל החיים שלי, אני שמחה מעצם המחשבה שביום מן הימים נתחתן וזה יהיה אני ואתה" עניתי והתקרבתי אל פניו כך שהיינו במרחק של נשימה,

"זה גם מה שאני רוצה קלאני, ואני רוצה ביום מן הימים להפוך אותך למיס דומארק, אני רוצה רק אותך, אבל אני שואל את עצמי מה תעשי לגבי החקירה של הלוחמת האגדית, אני חושב שמגיע לך תשובות אחרי כל מה שעברת בחיים שלך" מייקל השיב וליטף את פניי,

"אני יודעת, אני חושבת שנצטרך לדבר עם כולם" סיכמתי לבסוף ומייקל משך אותי לחיבוק,

"את הולכת להיות האמא של התינוק שלי, אין יותר מאושר ושמח ממני,קלאני לייסון" הוא לחש,

"ואתה הולך להיות האבא של התינוק שלי, אין יותר מאושרת ושמחה ממני, מייקל דומארק" לחשתי בחזרה והוא נישק את שפתיי.

מאוחר יותר אני ומייקל חזרנו מהמרפאה למטה, וביקשתי מכולם לבוא למפקדה על מנת לבשר להם את הבשורה המפתיעה והטובה ולראות מה עושים מכאן.

"הסיבה שביקשנו ממכם לבוא היא מכיוון שלי ולקלאני יש בשורה שמחה ומפתיעה" מייקל החל לומר, 

"הסיבה להתעלפות שקרתה לי אתמול בלילה, והסיבה שבימים האחרונים אני לא מרגישה טוב ולא סיפרתי לאף אחד, היא מסתבר שאני בהיריון בן ארבע שבועות, מאז המשימה ברוסיה, ואני אהיה כנה,

אני ומייקל שמחים ומאושרים שיש לנו כרגע תינוק, אבל אנחנו גם מבינים שזה יעצור את מה שתכננתי וזה למצוא את אמא שלי, ולהבין כמה דברים, בעיקרון אין יותר מי שירדוף אחרינו-לעת עתה, הרשימה הושמדה, השמות נמחקו גם מהרשימה הזאת, 

אבל אמא שלי איפשהו שמה במלחמה שהתחילה לפני עשור ורק ממשיכה, מה שמונע ממנה ועוצר בעדה מלהכיר את הבת שלה, ואני באמת לא יודעת מה לעשות" הייתי כנה עם החברים ועם המשפחה השנייה שלי,

"וואו! מזל טוב קלאני!" אדריאן משך אותי לחיבוק ואמר, "מזל טוב קלאן" ג'וזי איחלה לי גם, וכך גם השאר ובעיקר גם קתרין שמחה בשבילי,

"אני לא חושב שזו תהיה בעיה, קלאני את תוכלי במהלך ההיריון שלך לעבוד מהמשרדים כאן במטה, והשאר יעבדו בשטח ובניסיון למצוא את הלוחמת האגדית" ארדואן הציע, 

"אתה באמת תיתן לי לעבוד מכאן?" שאלתי, "כן קלאני, כרגע את ממש חיונית לחקירה של הלוחמת האגדית, וצדקת באמת הגיע הזמן לשים לזה סוף, לכן הגעתי למסקנה שהגיע הזמן שהלוחמת האגדית תפסיק להילחם לבד, הגיע הזמן שנעזור לה"

"אז איך מתחילים מכאן?" קתרין שאלה, "אני אשלח לה אות מצוקה והיא פשוט תבוא לכאן ישירות מבלי שאף אחד ישים לב, ופה בעצם אנחנו נפגיש אותך קלאני עם אמא שלך, אולי לך היא תספר יותר ממה שאני ידעתי או יותר ממה שהיא סיפרה ופירטה לי" ארדואן הסביר בקצרה,

"קלאני את מוכנה לפגוש את הלוחמת האגדית?" אדריאן שאל אותי,

"אני מוכנה יותר מתמיד" סיכמתי לבסוף.

אין יותר משחקים!

אין יותר להסתתר מאחורי הצללים!

אין יותר להתחבאות מאחורי הברדס!

הגיע הזמן שהלוחמת האגדית- נדיה רובי-סמואל תחזור.

-36-