כנפיים של לוחמים

-32-סיפורה של הלוחמת האגדית-

-23 ליוני 1995-

הלוחמת האגדית

זה היה עוד לילה גשום וקר, אבל נלחמתי, ידעתי שאם אפסיד בקרב הזה אאבד את ביתי היחידה והאהובה שלי לתמיד,

תחושת האשמה הציפה אותי, לא חשבתי שגורלי יקבע גם את גורלה של ביתי, לא רציתי שכך זה יהיה, לביתי מגיעה את ההזדמנות לחיות חיים טובים יותר, אני רוצה לראות את הבת שלי גדלה להיות אישה עוצמתית והרבה יותר חזקה ממני אפילו,

אני רוצה לראות את הבת שלי מתאהבת בפעם הראשונה בחייה, אני רוצה להיות הבן אדם הראשון שיתמוך בה כשליבה יישבר או יתאכזב בפעם הראשונה, אני רוצה להיות ליד הבת שלי.

אבל אני יודעת שהאיום לא יחלוף, הדלת הראשונה שראיתי הלכתי והתקדמתי לעברה, הנחתי את העריסה בכניסת הדלת, רצתי והסתתרתי מאחורי אחד העצים, בחושך,

אדם בעל שיער חום ועיניים כהות פתח את הדלת, דמותו נראתה מאיימת למדי, אך קיוויתי בכל ליבי שביתי תזכה לחיים טובים יותר, לחיים שבהם דמות אמה לא תאיים על חייה בגלל עצם היותה היורשת של הלוחמת האגדית.

-25 לאוגוסט 1995-

"לעזאזל נדיה מה עבר לך בראש שעשית את זה?" ארדואן שאל אותי, "מה שעבר לי בראש זה עצם המחשבה של מה שעלול לקרות אם לא הייתי עושה את זה ארדואן, הם הרגו את האהוב שלי, הם רצחו לי מול העיניים את ג'יימס ואיימו שקלאני תהיה הבאה,

הבטחנו לו לפני שהוא מת ארדואן שנעשה כל מה שביכולתנו כדי להגן עליה" אמרתי ודמעות הציפו את עיניי, תחושת האשמה ריחפה וריקדה בתוך ליבי ולקחה את שפיותי סחור וסחור,

"את מבינה שכעת אנחנו לא יודעים מה יעלה בגורל הילדה הזאת, את מבינה שכרגע הגורל שעתיד לבוא לפניה לא יהיה ידוע לנו בכלל?" ארדואן שאל אותי שוב ונאנח,

"אולי זה עדיף ככה ארדואן, עד שהם לא שהאיום שמרחף מעליי לא יפסיק, אני לא אוכל להיות האמא הנורמלית שהתינוקת תצפה לה,

עשיתי את זה ברגע, אבל את הרגע שבו נטשתי את ביתי בכניסה לבית הלא מוכר הזה ילך איתי עד לקבר, שנינו יודעים שאם הייתי הולכת לשירותי הרווחה קלאני הייתה נלקחת לידיהם, אל תשכח שהאנשים האלה הם כמו מים זורמים בין האנשים יש להם כסף, ויש להם קשרים בכל חור בעולם הזה" הזכרתי לו,

"אז מה תעשי עכשיו?" ארדואן נותר מלא שאלות, "אני אחזור להילחם על העתיד הטוב יותר שמגיע לביתי, ואם ביום מן הימים תמצא את הדרך להשיב אותה לשורשיה, הבטח לי הבטחה ארדואן, שתשמור עליה יותר טוב ממה שאני הצלחתי לשמור עליה" סיכמתי לבסוף,

חבשתי שוב את הברדס הלבן שלי ונעלמתי בין הצללים,

אני יודעת שביום שאני וביתי ניפגש היא לא תסלח לי, גם אם אומר לה שהנטישה הזאת הייתה עדיפה על מותה לפני זמנה, אני יודעת שהיא לא תסלח, ואת זה אקח איתי כל חיי עד הקבר.

-24 לדצמבר 2011-

צפיתי בה, זאת בטוח ביתי, היא כל כך דומה לג'יימס, נחישותה מזכירה לי את עצמי בצעירותה, נאמנותה למטרה ללא כל ספק, הגורל שלי קבע את גורלה, וגורלי זהה לגורל שזה עתה מתחיל להיכתב לו,

הקרב הראשון שלה, בעודה בת שש-עשרה בסך הכל, צפיתי בה כיצד היא נלחמה.

ושוב נעלמתי אל הצללים, עזבתי את הכפר הקטן בניו אורלינס מבלי להסתכל אחורה שוב.

הם ישלמו על זה ביוקר, האנשים שהיו אחראים על לחיצת ההדק שהכריעה את גורל כל משפחתי ישלמו על כך גם אם זה אומר שאשלם את המחיר כל החיים שלי, גם אם זה אומר שביתי תשנא אותי, העיקר שהיא תחיה את החיים האלה טוב יותר ממה שאני חייתי אותם,

ותמצה אותם עד סופם, מצוין יותר ממה שאני מיציתי אותם.

-32-