כנפיים של לוחמים

-40-החלק הראשון-

חבר נבחרת החצים

יותר מדי דברים קרו, יותר מדי אנשים כעת חשופים ויודעים עלינו, על יחידת ארטמאיס, הסכנה משקיפה לנו אי שמה יותר מתמיד, ככל שהזמן עובר הסכנה גוברת, המשקיעים שלנו מתחילים להתנער מהיחידה שלנו,

"מר סביל" קראתי לעבר ראש היחידת החצים, "יש התקדמות?" הוא שאל בקול קר ונוקשה, "כן, החלק הראשון כבר מוכן, מחכים רק לאישור שלך" השבתי, "תעשו את זה" הוא אישר.

ג'ייסון

אחרי תקופה של חצי שנה חזרתי שוב אל המקום שבאמת אני יכול סוף סוף היום לקרוא לו בית- ניו אורלינס,

"תראו מי חזר, אם לא אחי הבלתי מהולל לשמצה ג'ייסון דומארק" מייקל קידם את פניי בדרכנו כאחים, 

"שתוק, התגעגעתי אז קפצתי לבקר" עניתי ומשכתי אותו לחיבוק של אחים, חיבוק שהיה חסר לי זמן רב,

"ג'ייסון טוב לראות אותך" קלאני קידמה את פניי בברכה, "קלאני את הרבה יותר יפה, מסתבר שההיריון מתאים לך" החמאתי לה וחיבקנו אחד את השנייה, "הקדמת בחודש, הכל בסדר ג'ייסון?" קלאני שאלה,

"למען האמת, אני צריך לדבר איתכם לבד" השבתי לשאלתה של קלאני ופניתי לעברה ולעבר מייקל,

"אוקיי נראה שזה הסימן שלנו לנטוש עמדה כאן" אדריאן זרק ויצא עם השאר ופינה לי, לקלאני ולמייקל את המשרד.

"לא נראה שזה הולך לבשר טובות, או שההיריון דפק לי את האינטואיציות שלי חזק" קלאני זרקה כשנכנסנו למשרד ולנוכח הבעת הפנים שתפסה אותי באותם הרגעים;

איך לעזאזל אני אמור לספר לה, שאמא שלה סביר להניח עומדת לחזור לחייה?!

איך אני אמור לבשר לה שהכל נהיה יותר מסובך ממה שנראה לה לעין?!

"קלאן הסיבה שבגללה הקדמתי בחודש, היא כי היה לי ביקור מפתיע מכיוון בלתי צפוי" התחלתי לומר, מנסה למצוא את הדרך הנכונה ביותר עבורה  ולנוכח מצבה הרגשי בשל ההיריון שלה לבשר את הבשורה הזאת,

"מה קרה ג'ייסון?" מייקל שאל בחדות, 

"אמא שלך ביקרה אצלי קלאני, הלוחמת האגדית ביקרה אצלי בפריז, היא ביקשה שאחזור לפני מועד ההגעה שלי בגלל שהיא סבורה יותר נכון הייתה בטוחה בעצמה כשאמרה זאת, שבקרוב את תצטרכי את כולנו"

סיפרתי לקלאני.

קלאני

זה אמיתי?

שמישהו יאמר לי עכשיו בבקשה, זה אפשרי?

הרגשתי באותם הרגעים שג'ייסון סיפר לי, כאילו עולמי קרס, כאילו האדמה שתחתיי רועדת ומאיימת לבלוע אותי עמוק לתוכה,

התקשיתי לנשום, זה לא יכול להיות, אבל מצד שני הרגשתי שג'ייסון לא שיקר לי וגם הוא לא הראה את אחד מסימניו שהוא משקר, להפך לראשונה הוא אמר את האמת ולא שיקר לי,

"קלאני אוי ואבוי את בסדר?" זה הדבר האחרון שאני שומעת לפני שגופי פוגש את הרצפה בסחרור קל ובתנופה חדה למטה.

כעבור רגעים לא ספורים ולא ידועים האם היו אלה דקות קצרות או ארוכות, אני פוקחת את עיניי באיטיות כשמייקל וג'ייסון רוכנים את ראשם מעליי בדאגה למצבי הרגיש,

"קלאן שלי את בסדר? התעלפת" מייקל עזר לי לקום על רגליי ואחז בין מותניי בזרועותיו,

"כן. זה פשוט כל זה, נראה שזה בהחלט יותר מדי בשבילי" הודיתי בכנות,

"תאמיני לי אני עד עכשיו לא מעכל שראיתי ודיברתי פנים מול פנים עם הלוחמת האגדית" ג'ייסון הוסיף בגילוי לב,

"נראה שעדיף שלא אראה אותה, אם ככה הגבתי לבשורות, כיצד אגיב שאראה את האישה מאחורי הדמות בסיפורים?" אמרתי או יותר נכון שאלתי בתימהון ובתהייה בלתי נגמרים באותם הרגעים,

"מה עושים עכשיו?" מייקל שאל כשהוא מלטף את ראשי בניסיון להרגיע אותי מסערת הרגשות שאני חשה כעת,

"היא ביקשה שאמסור לארדואן לאחד את מועצת הכפר הישנה של ניו אורלינס- מועצת היורשים" ג'ייסון השיב למייקל על שאלתו,

"מה זאת אומרת?" שאלתי כשאני בעודי מבולבלת יותר מרגע לרגע, "אני בעצמי לא הבנתי מה הפואנטה שמאחורי המסר הזה, נקווה שארדואן יצליח להביא לנו תשובות" ג'ייסון סיכם לבסוף בכנות רבה למדי.