כנפיים של לוחמים

-47-מהרגע הראשון ועד האחרון-

ג'יימס- לוחם 991

מאותו הלילה ועד לימים שהגיעו אחר כך, הרגשתי מבולבל, הרגשתי לא מפוקס, הרגשתי הרגשה לא ברורה, כאילו חסר לי עוד חלק בפאזל הענק הזה, משהו בחושים שלי מרגיש שהיא אמרה לי את האמת, שהלוחמת האגדית לא שיקרה לי, ואולי באמת אכן הסתירו ממני חלק לא פחות משמעותי בסיפור שלי.

"לוחם 991 הכל בסדר?" אתוס נכנס ושאל, "כן" עניתי לשאלתו ומיהרתי ללבוש את המבט הרציני והקר- בדיוק כמו שאופייני לי,

"הגשת את הדו''ח שטח שלך סוכן?" הוא המשיך לשאול ושילב את ידיו מאחורי גבו, "הגשתי, אני יוצא" קבעתי ולבשתי את ג'קט הג'ינס עור השחור שלי, "אוקיי, תחזור לפני הבוקר כי יש לנו מחר משימה בשבילך" אתוס הורה לי ויצאתי לכיוון הבר,ברחוב בורבון שברובע הצרפתי,

כל הדרך מיחידת ארטמאיס אל הרובע הצרפתי בהחלט היה לי זמן לחשוב עם עצמי, לחשוב האם זה נכון לי בכלל להמשיך בכל זה, להיות לוחם חסר רחמים, אם נדיה לא שיקרה לי כמו שאני מרגיש, אז היא גם לא שיקרה לגבי החלק השני של הסיפור- שיש לי בת, שיש לי אי שמה במרחק של מי יודע כמה משפחה שאני בניתי.

נכנסתי למועדון הג'אז, "היי ברמן תביא לי בקבוק וויסקי שלם" הוריתי לו.

מה שרציתי באותם הרגעים היה להשתכר, להיכנס לארץ הפלאות שנקראת- שיכרות, רציתי לשכוח, רציתי לשכוח מי אני, מה אני, איך קוראים לי, לשכוח ולשקוע בתוך עצמי, וזין על כולם.

נדיה

הפגישה איתו הסעירה לי את כל הרגשות מאותו לילה ועד לימים שהגיעו אחר כך, הבילבול בעיקר תפס לי את הראש, "את בסדר?" ארדואן שאל אותי, לאחר ששמע מקלאני את הסיפור המלא, ללא ספק חור שהיה גם בליבו התמלא,

"לא נראה לי, אני יוצאת להתפרק" זרקתי לעברו בקול חלש, ויצאתי מהמטה, העדפתי להתפרק מאשר לכעוס על האנשים שהיו ויהיו לי תמיד יקרים.

נכנסתי למועדון הג'אז, "וויסקי נקי" ביקשתי מהברמן, "מתפרקת?" שמעתי את קולו כעבור ימים, והכל אודות הקארמה המזדיינת הזו למדי, "כן" השבתי ביובש וסיננתי,

"זה בסדר תחזיר ברמן, היא תתחלק איתי באותו בקבוק" הוא הורה לברמן שבא להגיש לי וויסקי, "חשבתי שאנחנו בקטע של אוייבים" זרקתי בציניות,

"הלילה זו הפסקת אש" הוא גיחך, ואני בתגובה חייכתי- התגעגעתי לחיוך שלו, לגיחוך הנעים שלו שתמיד אהבתי לשמוע באוזניי, "אני אשמח להפסקת האש הזו הלילה" חייכתי והבטנו אחד לשני בעיניים, אחרי זמן כל כך ארוך הרגשתי שלמה,

"איך קוראים לה?" הוא החל ושאל, "למי?" שאלתי בבילבול, "לבת שלנו" הוא ענה, "קלאני לייסון" השבתי,

"אני מאמין לך, מאז אותו לילה ראיתי בעיניים שלך וגם עכשיו אני רואה שאת אומרת את האמת, אבל מצד שני אני מרגיש לא שלם שכל כך הרבה חלקים,

נקודות מבט ובעיקר פרטים חשובים חסרים, בסיפור שלי" הוא הסביר לי בישירות,

כשהוא מביט ממושכות בעיניי ואז לוגם מכוסית הוויסקי שמילא לו, "לא רק אתה מרגיש ככה תאמין לי" החזרתי בתגובה לדבריו,

"אני מרגיש שהיית חלק משמעותי מהעבר שלי, אבל קשה לי להסביר איך" הוא ניסה להסביר את הבילבול שהרגיש,

"פעם הייתה חלק גדול בלב שלי, וגם אני בליבך" כיוונתי את אצבעי על ליבו, והעזתי ללטף את החזה שלו, כי מבחינתי זה לא הגיוני זה לא יכול להיות, כי אדם יכול לשכוח את כל מה שאמרת לו,את כל המילים הטובות והרעות כאחד,

אבל הוא בחיים לא יישכח איך גרמת לו להרגיש מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון.

בכל ליבי אני מאמינה שהוא חייב לזכור משהו, אין לי מושג מה הוא עבר מה עשו לו הסוכנים של ארטמאיס, אבל את הרגשות, את התחושות, את כל זה הם בטוח לא יכלו להשכיח לו.

היינו שיכורים סגרתי את דלת ביתי, הוא משך אותי אל המיטה שלי שככל הנראה שהלילה החצי השני שלה לא יהיה ריק, הוא קרע את בגדיי ופשט את חזייתי,

הורדתי את חולצתו השחורה וההדוקה, הוא נישק את שפתיי, נישק את צווארי, לאט לאט הוא רכן מעליי כשהוא יורד לאט לאט ומנשק את החזה שלי ומעביר את לשונו על בטני.

ג'יימס

זה הרגיש לי כל כך נכון, כל זה, הלילה הזה לא הייתי לוחם 991 ביחידת ארטמאיס, הייתי ג'יימס סמואל, לצד האישה שהרגשתי לידה כל כך שלם,

לפתע זה היכה בי, כאבי ראש חדים, תמונות חדות, תמונות קטועות, קולות עמומים, קולות מחוספסים, קולות של צחוק.

זיכרון~

זה היה בערך אחרי שבוע שנדיה השתחררה מהבית חולים והספיקה להחלים מהפציעות שלה שנותרו מהמשימה האחרונה שארטמאיס שלחו אותנו אליה,

הבנתי שכל מה שקרה היה סימן, זה או לעשות את הצעד הזה או לאבד אותה לתמיד,"נדיה רובי את מסכימה להיות חלק ממני, חלק מהלב שלי, חלק מהנשמה שלי, חלק מהמשפחה שנקים בעתיד, נדיה רובי אני רוצה להפוך אותך לנדיה רובי סמואל, תתחתני איתי?" כרעתי ברך בפניה והצעתי לה,

היא צחקה משמחה וחייכה מאושר, "כן" היא ענתה וקמתי על רגליי ומשכתי אותה לנשיקה ארוכה.

עכשיו~

נדיה

התעוררתי כשאני שומעת את אנקות הכאב של ג'יימס, הוא אחז בין שתי ידיו את ראשו, הידק את האחיזה בראשו, הוא היה צעד אחד לפני הטירוף,

"ג'יימס הכל בסדר?" קמתי ושאלתי, "נדיה אני מתחיל להיזכר, נזכרתי בהצעת נישואים שלנו, ואיך זה קרה אחרי שנפצעת במשימה שארטמאיס שלחו אותנו, ואותו הלילה הזה שישבתי לידך במיטה בבית חולים והבנתי, שכל מה שקרה היה סימן שהגיע הזמן להפוך אותך לאישתי,

למלכה היחידה שלי או לאבד אותך לתמיד.

ג'יימס סיפר לי, משכתי אותו ועטפתי אותו בזרועותיי, "הכל יהיה בסדר אני מבטיחה" לחשתי והתנשקנו.

-47-