כנפיים של לוחמים

-41- לוחם 991 -

חבר יחידת ארטמאיס (אתוס)

"אתוס!" הוא קרא, מר סביל היה עצבני יותר מהרגיל, את כל הלילה הוא העביר בחרפת האלכוהול,
ללא ספק הלוחמת האגדית הזאת כבר במשך שני עשורים מצליחה בכל פעם מחדש רק להצמיח לו שיערות לבנות,

היא האישה היחידה שמצליחה לגרום לכעסו לשלוט על שיקול דעתו,

"כן מר סביל" עניתי בצייתנות, "סיימתם את הדברים האחרונים עם ניסוי 991?" הוא שאל בקרירות ובקשיחות כשידיו שלובות מאחורי ידו- המסמנות את ריכוזו והתמקדותו בנעשה ובתוכניותיו,

"נשאר לנו למחוק עוד מספר דברים קטנים ואז אנחנו נגדיר את הצ'יפ ונגדיר עליו איכון" השבתי לשאלתו,

"תציב לשאר דד-ליין של עשרים וארבע שעות, לא פחות מזה ולא יותר מזה, הגיע הזמן להתקדם, יש סימנים ללוחמת האגדית בניו אורלינס, היא פצעה שניים מבכירי הנשיאים של הארטמאיס, אין זמן תתחילו לפעול כמה שיותר מהר,

ותעדכן אותי במתרחש" מר סביל הורה לי והתיישב בכיסא המשרדי שלו, "אין בעיה מר סביל" הגבתי בצייתנות ויצאתי ממשרדו.

מייקל

שעה וחצי עברה וקלאני לא הוציאה הגה מפיה, לא השמיעה דבר מלבד הנשימות הכבדות שלה, נראה שכבר לא נותרו בה מילים יותר שיתארו את כל מה שהיא מרגישה, או עוברת, ככה זה כשאתה במלחמה בינך ולבין עצמך, אתה גם במלחמה בין מה שידעת בערך כל חייך נגד כל מה שאתה נאלץ ללמוד בצעדי ענק בעצמך,

בין אם תרצה ובין אם לא,

וכעת קלאן שלי במלחמה בינה ובין עצמה, ומצב כזה מעמיד לא רק אותה בלחץ נפשי אלא גם את בננו שהיא סוחבת בבטנה,

התקדמתי לעברה, וליטפתי את פנייה, נתתי לעינינו לדבר, הדמעות החלו לזלוג מעיניה של קלאני, "זה כבר לא ההורמונים של ההיריון הזה, זה לא פאקינג להיות דרמה קווין, זה כבר יותר מדי בשבילי, זה הקרב הכי קשה שעברתי וידעתי בערך בכל חיי" היא הודתה בפניי, משכתי אותה לחיבוק,

היא הידקה את זרועותיה סביב מותניי, "עדיין לא הבנת שהקרב הכי קשה שתעברי תמיד בכל חייך הוא הקרב בינך ולבין עצמך?" שאלתי או יותר נכון הבהרתי לה, "ללא ספק מסכימה איתך אהוב שלי" היא לחשה לבסוף.

אתוס

"מר סביל, לוחם 991 מוכן סיימנו הכל כפי שביקשת" הודעתי למר סביל, "מצוין, כרגע אנחנו צריכים לפעול בערמומיות ובתחכום יותר ממנה, תשלח את לוחם 991 שייבחן את צעדיה וכשאני אומר לו לתפוס אותה על ההזדמנות הראשונה שיתפוס אותה ויביא אותה אלינו, הייתי ברור?" הוא שאל עם חצי חיוך ערמומי,

"כן ברור" סיכמתי בצייתנות, כפי שצריך.

לוחם 991

רחובותיה של ניו אורלינס היו מלאים הלילה, השמיים בישרו את בואו של הערב, הכוכבים הכינו את עצמם לקראת הלילה, הייתי ממוקד במטרה, הלוחמת האגדית היא אויבת שלנו, אסור לי להחמיץ את ההזדמנות לתפוס אותה, היא הייתה שמה בין צללי הסמטאות הנטושות שברחוב בורבון, לפתע היא נעלמה כשם שהייתה בדיוק שמה בפינה ההיא של רחוב בורבון,

אני לא נרתע, כי אני יודע שבסופו של דבר אוכל לתפוס אותה, הרי כולנו בני אדם-

בסוף. כולנו טועים לטוב ולרע.

"לוחם 991 שומע?" שמעתי את קולו של אתוס שואל באוזניה, "מה מצבך בשטח?" הוא ממשיך לשאול ברשמיות, "בוחן צעדים, מצאתי אותה, מצבי בשטח טוב" הגבתי, "יפה, תחזור ליחידה עד לקבלת פקודה חדשה, אשר הגעה וחזרה הביתה" אתוס מורה לי,

"מאשר הגעה וחזרה הביתה" סיכמתי.

ארדואן

"ידעתי שתגיעי בשלב מסוים" זרקתי לעברה של נדיה, "ג'ייסון מסר לך את בקשתי?" היא שאלה בחדות ובמעשיות כאשר היא מורידה מעל ראשה את הברדס שלה,

"כן, הם כולם בדרך חזרה, חלק עזבו את ניו אורלינס, עד מחר בבוקר כל מועצת הכפר כאן" השבתי ומזגתי לעצמי כוס טקילה, "יופי, בקרוב אוכל לחזור הביתה" היא הגיבה בתקווה,

"את טועה נדיה" קבעתי בישירות, "מה זאת אומרת?" היא שאלה בבילבול,

"את יכולה כבר עכשיו לחזור, הבת שלך מחכה לך, וככל שתמשיכי לתת לה לחכות כך ההחלטות שהיא תיקח לא ישפיעו רק עליה, אלא גם על המשפחה שהיא הולכת להקים בעוד שלושה חודשים מהיום" השבתי,

"ככל שאהיה קרובה אליה, כך ארטמאיס יהיו גם יותר בעקבותיה, אני לא רוצה שסיפורה ייגמר כמו ששלי נגמר, אני לא רוצה שהיא תצפה כיצד אהוב ליבה ימות, כמו שאני צפיתי בג'יימס מת בלי היכולת להציל אותו" היא התגוננה,

"אני מקווה שאת לא טועה הפעם נדיה, כי קלאני כבר נואשת, וכשאדם נואש הוא עושה צעדים פזיזים ונואשים ללא קו מחשבה מדויק" סיכמתי לבסוף ונדיה נעלמה בצלליו של הלילה שהתפשט על ניו אורלינס.

-41-