כנפיים של לוחמים

-5-נבחרת הלוחמים-

קלאני

"אבל מאחורי הבקשה הזאת קיימת גם הסכנה" קבעתי לאחר הצעתו של אנטוני, "הסכנה שלנו כלוחמי קרבות בלילה לא שונה מזו, הלילות שלנו יהיו יותר עמוסים מברגיל זה הכל" הוא ענה באופטימיות,

"אנטוני, הכל בסדר?" אדריאן הגיע לחדרי לאחר שהתעורר, "כן, אבל הצעתי לקלאני משהו, ואני חושב שגם אתה צריך להקשיב לה" אנטוני משלב את ידיו מאחורי גבו ומתהלך בחדרי מצד אל צד,

הוא משדר אופטימיות, משדר ביטחון עצמי בעיקר, אבל ביטחון עצמי שמהול בשלווה,

"תקציר- הוא הציע לי להיות פורעת חוק, ולהציל את אנשי הכפר" הגבתי באדישות ובציניות, מזגתי לי כוס שרדונה וכך גם לאדיראן ולאנטוני,

"אתה רציני ג'וקר?" אדריאן שאל בבילבול,

"אני לא הייתי מציע לכם את זה אם לא הייתי מרגיש חייב, אבל הכפר הזה נתון בסכנה, אנשים כמו פולארד מטיילים ברחבי ניו אורלינס ורוצים לזלול את הכפר שלנו כמו עכברים שמחפשים אחר גבינה טובה,

אני, ועוד אלפי תושבים שחיים בכפר הזה, חייבים את ההגנה של אנשים מהסוג שלכם, שלא מפחדים מעין החוק, שלא מפחדים להילחם מול שוטר במידה וייתפסו, אנשים נאמנים ללחימה שלהם ואנשים שקיימת בהם אחוות הלוחמים בדם,

אז מה אתם אומרים לוחמים?" אנטוני מסביר ושואל את אדריאן ואותי לבסוף.

אדריאן

חשבתי על קלאני באותם הרגעים, משהו בתוכי הרגיש לי שהיא לא מוכנה עדיין להתמודד מול פניו של ג'ייסון, היא עדיין לא הרגישה לי מוכנה לקרב הבלתי צפוי שביום מן הימים יפתיע אותה, הקרב הזה נקרא- ג'ייסון, הקרב הזה לא מלא רק ברגשות,

הוא מלא גם בכאב שחוותה בעבר, הוא מלא בעבר שהפך אותה ללוחמת שהיא היום, מה אם היא פתאום תחליט לוותר ותיחלש,

לפני מספר שנים זה קרה, קלאני החליטה לצאת מהקרבות של השכונה, ומעמדה נחלש, במשך שנה היא עבדה בכדי להחזיר לעצמה את מעמדה בשכונות הנטושות של לונדון,

"ג'וקר אנחנו נחשוב על זה, תחזור לכאן בערב" אני מסכם.

*

אני וקלאני יוצאים קצת לטייל ברובע הצרפתי, בכל זאת, הרובע הצרפתי היא הלב של ניו אורלינס רק רבע שעה נסיעה שמפרידה בינינו לליבה של ניו אורלינס, התיישבנו לאכול בבר נחמד בפינת רחוב בורבון,

"למה לא החזרת לאנטוני ישר תשובה?" קלאני החלה לשאול והזמינה לאכול, "כי חשבתי גם עלייך" הודיתי בגילוי נאות,

"מה זאת אומרת?" היא שאלה בשנית למרות שבתוך תוכה היא כבר ידעה לאן אני חותר בכוונתי,

"את באמת תהיי מוכנה לעבור לגור כאן בידיעה שביום מן הימים את תראי את ג'ייסון?

הרי שנינו יודעים שלא משנה כמה תתכונני לקרב הזה,
ברגע האמת את לא תהיי מוכנה, יהיה משהו שיפתיע מנגד,

כשזה מגיע לאהבה קלאן,

שום אימון שבעולם לא יכין אותך לקרב מהסוג הזה,
כי הרגש שלך זה היריב שלך,
להבדיל מקרב רגיל,
שאת מול בן אדם וזה נטו כוח פיזי"

הסברתי לה והתחלתי ללגום קלות מבקבוק הבירה שהזמנתי,

"מי אמר לך שאני עוד אוהבת אותו, אדריאן אני ואהבה זה כבר לא כוחות, תשכח מזה, עובדה שמאז ג'ייסון כבר יותר לא יצאתי עם אף אחד" היא השיבה,

"כי חלק בתוכך עדיין אוהב את ג'ייסון ולא רוצה לשחרר ממנו" הגבתי בכנות, קלאני תמיד ידעה שממני היא תמיד תקבל את האמת ולא משנה עד כמה היא מכוערת או לא נעימה לאוזן, ובגלל זה עם השנים קלאני למדה להעריך אותי אף יותר,

והנאמנות שבינינו גדלה פי כמה יותר מבהתחלה,

"אני לא יודעת איזה שטויות אתה מדבר אדי,

אני מתכוונת להיות כאן כדי להישאר, כדי להשאיר את חותמה של הזאבה,

אני מתכוונת להסכים להצעה הזאת ואף גבר שקיים בעולם המזדיין הזה לא יעצור אותי, אתה יכול להיות איתי ביחד בתוך זה,

ואתה יכול לחזור לפינות הנטושות ביותר בלונדון לבד, מה אתה בוחר לוחם שחור?" היא ענתה בנחישות ושאלה אותי לבסוף ,

"אני לא זז בלעדייך לה לובה לשום מקום" סיכמתי.

*

הערב כבר הגיע, כבר הגענו להחלטה.

"אז מה החלטתם?" אנטוני שאל אותנו, "אנחנו בפנים, רק שהפעם המשחק הזה יהיה לפי החוקים של קלאני, וקלאני תחליט, קלאני גם פה תהיה המילה המכריעה והקובעת" הודעתי בהחלטיות,

"אם קלאני בפנים, והכל יתנהל תחת המילה שלה, אני יותר מאשמח להיות בפנים" אנטוני חייך ופתחנו שמפניה,

"לחיי נבחרת הלוחמים" קלאני הרימה את כוס השמפניה שלה, "לחיים" אני ואנטוני הוספנו.

-5-