כנפיים של לוחמים

-34- בין השורות של הדפים-

קתרין

"אוקיי חבר'ה אני גאה להודיע שהאלגוריתם הזה נמחק לנצח, ואין מי שירדוף אחרינו או יהווה איום נגדנו" הודעתי בגאווה,

"אז מה עכשיו? זה נגמר?" אדריאן שאל כשכל הצוות הבין למה כוונתו.

ואדריאן צודק, זה לא יכול להיות שזה הסוף, עכשיו אנחנו נהפוך לצוות, אנחנו נקבל כנפיים צבאיות שיכתירו אותנו כלוחמים ומה אז?

פעם ראשונה בחיים שלי בחרתי להיות בצד הטוב של המתרס ולא התחרטתי על זה לרגע, ועכשיו אשכרה זה הסוף,

כי ברגע שהשלמנו את המשימה ומחקנו את האלגוריתם המקורי, גם האלגוריתם המועתק נמחק, מה שאומר שהרשימה נמחקה אין מי שירדוף אותנו, כל אחד השלים עם העבר בדרך שלו, 

"זה לא הסוף, זו התחלה של משהו חדש" קלאני הגיבה בסקפטיות בנוגע לדבריי.

ישבתי בחדרי, אכולה במחשבות, ובעיקר סביב מעגל של סערת רגשות משל עצמי, המחשבות ובעיקר התהייה האם אני ראויה לקבל כנפיים של לוחמים ראויה לי בכלל?

הייתי הנבלית בתחילת הסיפור שקראתם, קראתם על אישה קרה ואדישה ואכולה ברצון של נקמה, ציפור שהייתה כלואה בין הסורגים של הנקמה, הכאב, העצב ובעיקר הפחד, ועכשיו אתם קראתם עד לנקודה זו על ציפור פצועה שלאיטה הפכה מציפור פצועה לציפור חופשייה בשמיים,

בשלב מסוים, עם הזמן הרעה הזאת הכירה חברים, ולא סתם חברים, חברים לחיים, משפחה נוספת שהחיים נתנו לה לאחר שהחיים לקחו ממנה כבר משפחה אחת,

פתאום מי שנראתה האויבת הכי מושבעת שלי, הפכה להיות החברה הכי טובה שלי, מי היה מאמין שדבר כזה?

הרי דברים כאלה קורים רק בסיפורים, רק באגדות, רק בסרטים,

אבל מסתבר שזה לא נכון! דברים כאלה לא קורים רק אי שמה בין השורות של הדפים והתסריטים אלא גם לעיתים רחוקות בחיים האמיתיים.

בזכותם הפכתי לבן אדם טוב יותר, הפכתי לאמיצה יותר, הרגשתי בזכותם שהפכתי באמת ללוחמת ולא לסתם איזו רוצחת או לוחמת שכירה.

"את בסדר אהובה שלי?" אדריאן כרך את זרועותיו סביבי ושאל, "אתה חושב שמגיע לי גם לקבל כנפיים של לוחמים כמוכם אדי?" שאלתי בחזרה וליטפתי את זרועותיו,

"כן" הוא השיב מיד ונשק לצווארי,

"למה?" המשכתי לשאול בתהייה כמובן, "נלחמת בדיוק כמונו בשטח, נלחמת על השינוי שלך לאדם טוב יותר ממה שהיית קודם, ורק על זה אני מאמין שמגיע לך שיעניקו לך כנפיים של לוחמים בדיוק כמו שארדואן הולך להעניק לכולנו יום חמישי,

ואם הוא לא יעניק לך, אז אני אעניק לך כנפיים ענקיות של לוחמים יותר ממה שכולנו נקבל, ואחר כך לי ולארדואן תהיה שיחה צפופה בנוגע לעניין הזה" הוא אמר וגיחכתי למשמע המשפט האחרון שאמר,

"אני שמחה שהכרנו, אתה החלק הכי טוב שקרה לי בחיים עד כה" עניתי והסתובבתי לעברו ותוך כדי ליטפתי את פניו,

"גם אני" הוא סיכם ונישק את שפתיי נשיקה ארוכה וחמימה למדי.

קלאני

לאחר שעה ארוכה במהלך הלילה שבה סיפרתי למייקל את הכל אודות הוריי האמיתיים, ועל הגילוי המפתיע שנוכחתי לגלות בנוגע לעברם של אימי ואבי, מייקל נותר חסר מילים, הוא ידע שלא רציתי לדבר יותר מדי, הוא הרגיש שרציתי בסך הכל את החיבוק שלו,

הוא ידע שבסך הכל רציתי את תחושת החום לאחר הימים הקרים שהרגשתי בליבי,

"אני כאן, אני נשבע שאמשיך לעזור לך להילחם את כל המלחמות הכי גדולות שהחיים יביאו לך להילחם ולהתמודד בהם עם עברך" מייקל לחש ונישק את שפתיי,

"אני אוהבת אותך" אמרתי לבסוף, לפתע הרגשתי את ראשי מסתחרר, "את בסדר קלאן?" מייקל אחז בי בין זרועותיו מה שמנע ביני ובין הרצפה מפגש לא נעים, מייקל לא חשב פעמיים, הוא הרים אותי על זרועותיו ולקח אותי אל המרפאה של המטה.

-34-