כנפיים של לוחמים

-48-חוקים משתנים-

קלאני

"בוקר טוב אהובה שלי" מייקל כרך את זרועותיו סביב מותניי ואמר, "בוקר טוב אהוב שלי" נישקתי את שפתיו ועניתי, "ממה את כל כך מוטרדת?" הוא לפתע שאל לאחר שעשה לי ולו לשתות קפה, "ממה לא?" החזרתי בתגובה בזמן שאני מכינה את הבלילה לפנקייקים שלנו,

כשראשי בתהום של מחשבות בלתי פוסקות ללא ספק, "את עדיין מוטרדת ממה שאמא שלך סיפרה לנו?" הוא שאל או יותר נכון קבע,

"קשה למצוא אותו, בייחוד שהוא סוכן מובחר ביחידה הזו יותר מעשור, הוא אשכרה גדל והתחנך שמה" הסברתי,

"וגם אמא שלך גדלה והתחנכה שמה, אי אפשר לדעת מה הם עשו לו קלאני, אני לא רואה סיבה מכל הסיפורים ששמעתי ממכם, שג'יימס כל כך ישנא או יחדל מלאהוב את האהובה הראשונה שלו, גבר שאוהב נלחם עד הסוף"

מייקל השיב ולגם מהקפה שלו בזמן שהנחתי את צלחת הפנקייקים על השולחן,

"בדיוק, ובגלל זה אני כל כך אוהבת אותך" נישקתי את צווארו לאחר שהעברתי לידיו את הקצפת והתותים.

דפיקות נשמעו בדלת, "אני אפתח תתפנקי לך בנתיים" הוא קבע והגניב נשיקה יבשה על שפתיי.

מייקל

פתחתי את הדלת, נשימתי נעצרה, הרגשתי כאילו ליבי החסיר פעימה או שניים, זיהיתי אותו, אי אפשר שלא לזהות אותו, "נדיה זה מי שאני חושב שזה?" הצלחתי לשאול לבסוף, "זה הוא" היא ענתה בחיוך, עיניה בישרו שכעת המשפחה בדרכה ליותר משינוי קטן,

היא בדרכה לאיחוד כאחד, "מאמי הכל בסדר?" קלאני התקדמה לעבר הכניסה ושאלה אותי,

"קלאני, אני חושבת שהגיע הזמן שתכירי את אבא שלך" נדיה בישרה בעדינות, או בכל אופן ניסתה לבשר,

קלאני לא הרגישה טוב, רצתי לעברה ואחזתי בגופה לפני שהתעלפה, נדיה וג'יימס נכנסו במהרה לביתנו.

ג'יימס

לא היה לי כל צל של ספק לאחר שראיתי אותה, היא הבת שלי, הרגשתי את זה, הרגשתי כיצד הדאגה שלי הייתה בעיקר אחוזת חשש לבריאותה של קלאני בייחוד במצבה הנוכחי ובהריונה המתקדם,

"תעזור לי להניח אותה על הספה" אמרתי בחדות לעבר ארוסה (כמו שהבנתי מנדיה בזמן הנסיעה בדרך לכאן),

"קלאני שלי" הוא לחש לה, "אני בסדר, אבל יש לי סחרחורת, אני אהיה בסדר" היא ענתה לו לאחר מספר דקות,

"אני אתקשר לארדואן שיידאג להביא לכאן את הרופא של היחידה שלנו" נדיה קבעה.

לאחר רבע שעה של בדיקות, הרופא של היחידה קבע שקלאני צריכה לנוח, בגלל הריונה המתקדם, שהיא הייתה מתונה בכל כך הרבה לחץ בתקופה האחרונה,

"אני יודע שאנחנו בכלל לא מכירים, אבל אני מביט בך ואני רואה בך את עצמי ואת נדיה, אין לי מושג כל כך מה קרה לי אבל יש לי בעיית זיכרון קשה, זה סיפור ארוך שיסופר בפעם אחרת,

אבל אני מבטיח לך שארטמאיס הם המלחמה שלי עכשיו" אמרתי לקלאני בזמן שליטפתי את כף ידה,

"בסדר, אבל תשמרו על עצמכם, כי אני לא רוצה לאבד את המשפחה שלי שוב" היא סיכמה לבסוף ועצמה את עיניה בכדי לנוח.

-48-