כנפיים של לוחמים

-46-ירייה אחת שהכריעה גורלות-

נדיה- הלוחמת האגדית

לפני 26 שנה~

לא יכולנו לשנות את פני המצב באותו הזמן, העולם הזה רץ מהר בעינינו, אבל זה היה ברור לנו, אנחנו חייבים להגן על הבת שלנו, על הבית שהקמנו, "הם כאן, רוצי מכאן נדיה" ג'יימס הורה לי כשהוא שולף את האקדח ובודק שהוא טעון,

אני וקלאני מתחבאות בעליית הגג הסודית של הבית שקנינו באותה התקופה, הרגשתי שהיה לי ולה מזל שבתור תינוקת שלא מודעת למצב קלאני הרגישה שצריך להיות בשקט ופשוט העמיקה את מבטה בעיניי, ונרגעה עם כל הלחץ והתופת שעקף אותי, את ג'יימס ובעיקר אותה,

מספר יריות נשמעו, ולבסוף ירייה אחת שהכריעה הכל, סוכני ארמטמאיס פלשו לביתנו, "ששש הכל יהיה בסדר לוחמת קטנה שלי" לחשתי לקלאני, הדמעות חנקו אותי,

אבל ידעתי שאם אבכה זה עלול להלחיץ את קלאני, ומתוך אינסנטיקט של תינוק שחש לחץ או משהו לא ברור הוא פשוט יבכה.

האקדח היה טעון, קומה אחת, דלת אחת, מסדרון אחד, הפריד ביני ובין אותם הסוכנים שרדפו אותי ואת משפחתי שנותרה, כיוונתי את האקדח אל כיוון הדלת ביד אחת, כשבמרחק של פחות ממטר ממני קלאני מוחבאת,

"הם לא פה כנראה שזו הייתה הסחת דעת הלוחמת האגדית והיורשת לא כאן" אחד הסוכנים קבע בחדות, טריקת דלת נשמעה, הם נעלמו, כשהגעתי עם קלאני בזרועותיי, הדבר הבא שראיתי היה את ג'יימס שכוב על הרצפה,

נשימותיו היו קטועות ומעט חנוקות, "נדיה, קחי...את קלאני מכאן-" הוא ירק דם, "אני אוהב אתכן...תבטיחי לי שתשמרו על עצמכן" הוא ביקש במילותיו האחרונות, "אני מבטיחה אהוב שלי" לחשתי ליטפתי את פניו ונישקתי את פיו ואת מצחו,

זרועותיי הידקו אל החזה באופן הדוק יותר את קלאני והלכתי משמה לפני שהמשטרה והאמבולנס הגיעו, כעבור כמה ימים התיק חקירה נסגר, לא התפלאתי, ידעתי שארטמאיס השתמשו בקשרים שלהם עם המשטרה והם השתיקו את הסיפור הזה,בדרך לא דרך.

דוקטור ליירס

עיניו נפקחו, "שלום ג'יימס"פתחתי בקול נחמד, "מי את?" הוא שאל כשהוא נאנק מעט מכאביו,

"אני דוקטור ליירס, הגעת במצב אנוש לכאן, אבל הצלחתי לנתח ולהציל אותך" הסברתי בקצרה והזרקתי לצווארו חומר הרדמה מהסוג החזק,

"את אחת מהם" הוא ירה לעברי בישירות, "בקרוב לא תזכור כלום את תהיה ניסוי 991 שלי" קבעתי בחצי חיוך ועיניו נעצמו.

ועכשיו- כעבור 26 שנה~

קלאני

"מה לעזאזל עבר לך במוח שחשבת, לכבות את האוזניית קשר באמצע משימה, זה היה אסור" הרגשתי את זעמי על הלוחמת האגדית- אמא שלי,

"מצטערת קלאני, לא רציתי שתדאגי לי יותר מדי, רציתי להיות ממוקדת במשימה" היא השיבה ונראתה מבולבלת,

"הכל בסדר אמא?" העזתי לשאול, דמעות נקוו מעיניה, "אני לא יודעת" היא ענתה בכנות ופרצה בבכי, התקרבתי לעברה ומשכתי אותה לחיבוק, הרגשתי כיצד היא נשברה, היא נראתה כבר מיואשת, אני הכרתי את ההרגשה הזו במשך שנים,

"הכל יהיה בסדר, לא נורא במשימה הבאה את תצליחי" ניסיתי לנחם אותה והידקתי את חיבוקי בה,

"קלאני אני צריכה לספר לך משהו" היא אמרה לאחר מספר רגעים,

"מה?" שאלתי, "אני לא יודעת איך, אבל אבא שלך חי הוא לא מת" היא בחרה להיות כנה לבסוף,

"איך זה אפשרי בכלל?" שאלתי מבולבלת,

"אני לא יודעת איך, אבל הוא לא זכר אותי, אותנו בכלל, הוא נראה מרוחק וכל כך קר, אבל הרגשתי שהוא האמין לי קלאני, אני לא יודעת איך אבל אני מרגישה שהקארמה המחורבנת הזאת נותנת לי להחזיר את המשפחה שלנו" היא הסבירה וניגבה את דמעותיה באצבעותיה,

"את צודקת, והפעם אני- אנחנו כולנו כאן כדי לעזור לך" מייקל נכנס לצד ג'ייסון וקבע, "אתם באמת תעזרו לי?" היא שאלה מופתעת בגלל הקושי שלה לסמוך על אנשים- יכולתי להבין אותה באותו רגע,

"כן. בקרוב הוא גם הולך להיות חלק ממשפחתנו" ג'ייסון סיכם לבסוף.

-46-