fake

פרק 10: ביקור קצר

אני מחליטה ללכת ברגל מאשר לנסוע עם כריס נסיעה שקטה ומביכה.
הטלפון שלי מצלצל והשם כריס מופיע על המסך.הוא בטח רוצה לשאול אם אני בבית.
אני לא עונה. אני לא רוצה שהוא יבוא לביתי.
אני ממשיכה ללכת. ההליכה לבית שלי לוקחת כחצי שעה ובכל זאת, העדפתי ללכת חצי שעה מאשר לנסוע עשר דקות מביכות עם כריס.
הוא מתקשר שוב. ושוב אני לא עונה.

'תעני'
הוא כותב לי. אני ממשיכה להתעלם וחוזרת בחזרה לאינסטגרם.
'אני יודע שאת רואה את זה' הוא כותב. אני מסתובבת לראות אם הוא נמצא לידי אך הוא לא, כנראה הוא סתם ניחש.
אני ממשיכה לדפדף בין פוסטים באינסטגרם.
'בחייך אל..אל תעשי לי את זה. זה בגלל מה שאמרתי היום?' הוא כותב ואני מסמיקה. אפילו ההודעות שלו גורמות לי להסמיק.
'אלינור..' הוא כותב עוד הודעה 'אם את לא עונה בחמש דקות הבאות אני פורץ אלייך לבית' הוא כותב ואני מגלגלת את עיניי.
אני אפילו לא בבית, והוא לא יעשה זאת.

לאחר עשר דקות אני מגיע לביתי ואני רואה שהבית שלי פתוח. מה לעזאזל..?
אני מסתכלת ובסלון יושבים ההורים שלי, מדברים עם מישהו.
"אמא? אבא? מתי חזרתם??" אני שואלת מאושרת.
"אלינור..כמה טוב לראות אותך!" אבא שלי אומר.
"תראי מי בא לבקר..מלא זמן שלא ראינו אותו..כריס!" אמא שלי אומרת מאושרת עד הגג.
הזר שדיבר עם הוריי היה כריס. הו שיט. אבא שלי יהרוג אותי אם רק יגלה שאני עם כריס. גם אם זה מזויף.
"היי" אני מחייכת חיוך מתוח.
"אני הולכת להכין משהו לשתות..אמא? אבא? רוצים משהו?" אני שואלת. רק ממהרת לא לפגוש את מבטו של כריס.
"אנחנו נשמח לתה" הם אומרים ומחייכים חיוך הוקרת תודה.
אני מהנהנת אליהם ונמהרת אל המטבח.
"אני אלך לראות אם היא צריכה עזרה" אני שומעת את כריס.
אני מחכה שהמים ירתחו מהר יותר ואני לא אצטרך לדבר איתו פה לבד, אבל זה כאילו אלוהים מתגרה בי ואני מרגישה שהמים לא יירתחו לעולם.
"נו..נו.." אני ממלמלת, מקווה שזה ירתיח את המים מהר יותר.
"היי" הוא אומר גורם לי לקפוץ מבהלה. הוא מגחך על הבהלה שלי.
"היי" אני ממלמלת חלושות.
"למה לא ענית לי?" הוא שואל.
"הרגע עניתי לך..אמרתי היי בחזרה" אני אומרת. אני יודעת למה הוא מתכוון, אבל אני מעדיפה להתחמק.
"את יודעת למה התכוונתי" הוא נאנח.
"לא הייתי בטלפון..הטלפון שלי היה על שקט. רציתי ללכת לבית שלי ברגל היום" אני אומרת תירוץ עלוב והוא נראה מאוכזב.
"אני לא אוהב שאת משקרת לי.." הוא אומר.
"אני לא משקרת" שוב שקר והוא שוב נאנח.
"מה שתגידי אלינור" הוא אומר.
אנחנו שותקים. הוא מביט בי ואני מביטה בו.
הוא קרוב אליי. אולי קרוב מידי..
"אני..אני לא יכול" הוא אומר ומזיז את ראשו ממני. הנשימה שלי חוזרת אליי, ואני לא שמתי לב בכלל שהיא נעלמה.

אני כל כך נואשת לגעת בו לנשום את אותם הנשימות שלו שהגוף שלי עושה את זה כבר על דעת עצמו. היד שלי מטיילת על הזרוע שלו, למעלה ולמטה.
הוא מסתכל עליי.
"אבל אני כל כך רוצה" הוא לוחש לי. ופתאום אנחנו שוב קרובים כל כך עד שכבר אין מקום לזבוב בנינו.
"אז תעשה את זה. אני שלך. תעשה מה שרק תרצה" אני לוחשת לו באוזן והוא מתרסק על שפתיי ואני מרגישה שלמה סוף כל סוף.
אנחנו מתנשמים והמצח שלו נוגע במצח שלי. אני רואה את ההשתקפות של עיניי בעיניים שלו.
ושוה אני מנשקת אותו, לפני שאני אספיק להתגעגע לשפתיים שלו שוב.
הוא מרים אותי על השיש ואני כורכת את רגליי סביב מותניו.
אני ממשיכה לנשק אותו. גאד כמה שטוב לי.

"אלינור, מה אם התה?" אני שומעת את ההורים שלי באים וכריס עוזב את ידיו ממני ואני נופלת לכיור בצעקת בהלה קטנה.
"אלינור? איך הגעת למצב הזה?" אמא שלי נכנסת ספק צוחקת ספק מעוצבנת.
"אני..זה רק..פשוט.." אני ממלמלת אבל שום תירוץ לו עולה לי לראש.
אני מוצאת את עצמי שקועה בכיור של הבית שלי מסמיקה ממבוכה.
אני מבטיה בכריס והוא מביא בי במבט משועשע. מה משעשע אותו בדיוק?!

"את חייבת לי" אבא שלי אומר פתאום לאמא שלי ואני וכריס מביטים בו חסרי הבנה.
"אוף נו..אני לא האמנתי שזה יקרה.." היא נאנחת.
"ובכל זאת, זה קרה" הוא אומר. אמא שלי נאנחת התבוסה ומוציאה 400 שקלים מארנק ומביאה אותם לאבי.
"אה..מה?" אני מנסה לברר.
"הו..כן.. אני ואמא שלך התערבנו מלפני שנתיים בערך שאת וכריס תהיו ביחד. ידעתי שאתם תהיו ביחד! פשוט ידעתי!" הוא אומר בניצחון.
"אתם..אתם התערבתם שנהיה ביחד?!" אני אומרת ומנסה לקלוט. יופי של חינוך השגתי לי פה.
"אבל אנחנו.." לא באמת ביחד אני מנסה להשלים את המשפט.
"אנחנו מבינים. גם אנחנו היינו צעירים." אבא שלי אומר ואז מביט בכריס במבט רצחני "תשמור עליה טוב טוב ואם אי פעם תפגע בה..תאמין לי שזה הדבר האחרון שתעשה" הוא אומר בלחש ויותר מהמטבח. אמא שלי מחייכת כמתנצלת אבל לא מכחישה שזה מה שיקרה.
ברגע שהם יוצאים אני וכריס מתפקעים מצחוק.
"אתה יכול לעזור לי לקום עכשיו?" אני אומרת עדיין תקועה בתוך הכיור. הוא מגחך.
"ברור" הוא אומר ומרים אותי.
"את עומדת להגיד להם שזה רק התערבות בנינו ?" הוא שואל והלב שלי מפסיק לעבוד מעצם השאלה.
"א..א..אני לא חושבת שהם צריכים לדעת על זה.." אני ממלמלת.
שנינו נבוכים.
"אני חושב שאני אלך.." הוא אומר לי.
"כן..נתראה מחר" אני אומרת.
הוא רוכן אליי ומנשק את ראשי. כאילו הוא מפחד לגעת בשפתיי שוב. האכזבה משתלטת עליי.
למה מלפני דקות ספורות יכולנו להתמזמז במטבח בבית שלי אבל לנשק אותי כשהוא הולך הוא לא יכול..?
עד כמה זה מפחיד אותו להתאהב בי?