fake

פרק 32: חום

אני יורדת להכין ארוחת בוקר.

"בן-בן! קדימה! ארוחת הבוקר מוכנה" אני צועקת אליו.

לאחר כמה דקות בן יורד מלופף בשמיכה, העפעפיים שלו חצי סגורות, האף שלו אדום ושיערו מבולגן.

"מה יש בן-בן?" אני שואלת בדאגה וניגשת אליו. אני מיד נוגעת במצחו. "בן אתה רותח!" אני אומרת בפאניקה.

אני פותחת את המגירה ושולפת משם מד חום דיגיטלי בצבע כתום זרחני. בן מיד מרים את לשונו ואנחנו מחכים שמד החום יצפצף ציפצוף קולני.

אני מביטה במד חום. 39.2

זה חום לא נורמלי!

אני מיד מתחילה לדאוג.

"קח תשתה את זה" אני אומרת בדאגה ומושיטה לו תרופה נוזלית.

הוא בולע את התרופה בפרצוף חמוץ.

"אני יודעת..זה באמת מגעיל" אני אומרת בציחקוק והוא מחייך מעט.

אני נותנת לו לנוח בספה, עם התוכנית האהובה עליו, מגישה לו את הפנקייקים בתור ארוחת הבוקר.

"תשמעי איז..אני יודעת שטום לא ירשה את זה... אין לי ברירה...כן הוא ממש חולה...אני לא יכולה להשאיר אותו לבד...מה זאת אומרת הוא אומר שאני אמצא מישהו?!" אני מדברת ולאט לאט קולי מתגבר בעצבים.

אני מנתקת את השיחה. אין לי למי להתקשר. כולם עובדים. ואני ממש לא מתכוונת להשאיר אותו עם בייביסיטר של ילדה בת 14.

מה לעזאזל אני עושה עכשיו?!

הטלפון מצלצל שוב.

"היי" אני שומעת קול עמוק מבעד לטלפון.

"אה..היי?" אני שואלת.

"זה כריס" הוא אומר ואני יכולה לשמוע את החיוך שלו.

"איך השגת את הטלפון שלי?!" אני אומרת.

"אני עדיין זוכר אותו" הוא אומר במבוכה ואני מסמיקה מעט. "ניחשתי שלא שינית מספר"
אני מתיישבת על המדרגות.

"אממ..תגיד אתה עובד היום?" אני שואלת, משחקת בשרוכיי בלחץ.

"לא" הוא עונה בפשטות.

"אממ..אתה..זאת אומרת רק אם זה בסדר מצידך.." אני מתחילה לומר אבל הוא קוטע אותי.

"כן"

"מה כן? אתה אפילו לא יודע מה אני עומדת לבקש" אני עונה.

"כל מה שתבקשי אני אסכים בכל מקרה. אז לבוא?" הוא שואל. גורם לי להסמיק ממשפטו הראשון.

"אה..כן" אני אומרת ושוב אני יכולה לשמוע את החיוך שלו "תודה" אני מוסיפה חלושות.

"בכיף" הוא עונה ומנתק.

"מרגיש טוב יותר?" אני שואלת בדאגה.

"כן" הוא עונה חלושות אבל על פניו יש חיוך אז אני נרגעת מעט.

"כריס יבוא לשמור עליך. רק לכמה שעות שאני אחזור. בסדר?" אני חצי מודיעה לו חצי שואלת.
והוא מהנהן בחיוך גדול אפילו יותר.

אני מסדרת מעט את הסלון, מניחה שם טישו מד חום ותרופה לבן.

אני שומעת דפיקות וממהרת לפתוח את הדלת.

"היי" הוא אומר בחיוך הזה שלו, זה שגורם ללב שלי לפרפר כמו דג מחוץ למים.

"היי..תקשיב..אני אבוא עוד כמה שעות..פשוט הוא ממש חולה..אתה תוכל לדאוג לו?" אני אומרת בעיינים מתחננות.

"כן. כן ברור" הוא עונה אבל החיוך שלו יורד.
"תודה" אני אומרת ואני מתלבטת מה לעשות, לחבק אותו? ללחוץ לו את היד?

פאק! זין על זה!

אני נותנת לו נשיקה קלה על הלחי יש לו קצת זיפים, מדגדגים שכאלה. חום גופי מתקשה להשאר בטמפרטורה נכונה.

החיוך חוזר לפניו. חיוך מוזר שכזה, שאני לא יודעת מה הוא אומר.

"מה קורה בן?" הוא שואל ומתיישב לידו. אני סוגרת את הדלת בחיוך דבילי שפרוס לי על הפרצוף.

אני שמחה שלא הייתי צריכה להסביר לכריס איפה כל דבר נמצא, או שירגיש חופשי, כי הוא ירגיש חופשי, זה הבית השני שלו..או לפחות זה היה..