"אמא! אמא!" שמעתי קולות של הקפיץ במיטה.
קמתי עייפה מתמיד וראיתי את בן קופץ על מיטתי, ומנסה להעיר אותי כבר דקות שלמות.
"בן, מה השעה?!" צעקתי לכרית בעייפות.
"שש בבוקר" הוא אמר, גורם לי לפלוט אנחה של ייאוש.
"אתה לא הולך היום לגן!" הזכרתי לו. לי הוא נראה בריא מאוד.
פתאום בן נעלם.
פקחתי את עיניי במהירות וראיתי אותו על הכתף של כריס.
"אתה לא תעיר את אמא שלך! מי שמציק לאמא שלך יש לו עסק איתי!" הוא אמר בציחקוק והעיף את בן למעלה ולמטה בעודו צועק צעקת פחד ואושר.
"תוריד אותי!" הוא צועק בצחוק.
"היית צריך לחשוב על זה לפני שהערת את אמא שלך" הוא אומר והניף אותו שוב באוויר.
שניהם צחקו, גורמים לי לצחקק.
"אמא! תעזרי לי!" בן צועק בצחוק גדול אבל אני עדיין שכובה במיטתי, חצי רדומה.
"כריס, תניח אותו" אני מבקשת בעייפות.
"להניח אותו?" הוא שואל בחיוך ערמומי ומתקרב אליי.
"לא לא לא. כריס לא!" אני צועקת אבל הוא כבר מפיל את בן עליי.
זה לא כואב, אבל בן עדיין היה כבד.
בן מתגלגל לצידו השני של המיטה.
"אתה עומד לשלם על זה!" אני קופצת ממיטתי, מלאת אנרגיות פתאום.
לפני שאני יודעת מה קורה אני רודפת אחרי כריס, כמו ילדה קטנה בניסיון לתפוס אותו.
אנחנו רצים בכל הבית והוא יורד במדרגות ואני אחריו.
הוא רץ ליד הספה ואני רצה עליה ולפני שהוא מבין מה קורה, אני קופצת על גבו, רגליי כרוכות סביב בטנו. הרגשתי שאני נתלת על מוט רחב ביותר של ברזל. כל מקום בו היה שרירי עד שזה היה עוצר נשימה.
"רדי ממני משוגעת" הוא אמר בגיחוך. הסיטואציה הזו הייתה מוכרת מידי, לשנינו.
הוא הסתכל הצידה עליי ואני הבטתי בו.
העיניים החומות שלו פשוט סינוורו אותי.
יכולתי להרגיש אותו סנטימטרים ספורים ממני.
"מה זה הריח הזה?" שאל פתאום בן מכיוון המדרגות.
שנינו קפצנו בבהלה ואני מיהרתי לרדת מגבו של כריס.
עצרתי לשניה להריח את הריחות והם היו מדהימים.
"זה בן, ריחו של אוכל טעים" הוא אמר כאילו בן לעולם לא אכל אוכל טעים.
"היי!" אמרתי בהתרסה, אבל הוא השיב רק החיוך מהיר קטן והלך לכיוון המטבח.
הוא הוציא מן התנור פיצה.
"פיצה?" שאלתי מופתעת.
"אין כמו פיצה של בית" הוא אמר.
אחרי שעליתי לצחצח שיניים ירדתי ומצאתי את בן וכריס אוכלים ביחד. ישבתי ואכלתי בזריזות גם אני משולש פיצה אחד והמשכתי לעבוד על ההצגה שלי.
הוא שלח מבט מהיר בטלפון שלו ואמר "אני חייב ללכת. ביי" הוא חיבק את בן והחליק איתו מן כיף מוזר שכזה, הוא נישק את ראשי והוא הלך.
נאנחתי באכזבה. הוא היה חייב ללכת?
אבל ידעתי שהוא היה חייב ללכת כך או כך. הרי זה או שאני הייתי שולחת אותו מפה או שהוא היה הולך, כי אני יודעת שזה הדבר הנכון ביותר שצריך לעשות.
כי רציתי לספר לו. באמת שרציתי. אבל השקר יצא כל כך בקלות..
ועכשיו המצב רק גרוע יותר, עכשיו אני לא יודעת איך להתחיל להגיד לו את זה.. איך אומרים למישהו שיש לו בן במשך כמעט ארבע שנים בלי שידע בכלל?
YOU ARE READING
fake
Romansaאלינור מתערבת עם חברה הטוב ביותר, כריס שהיא תצליח להיות חברה שלו לחודש אחד בלי להיפרד ממנו. כריס בטוח בעצמו גם הוא וחושב שהוא יצליח להיות חבר של אלינור. הם מתערבים מי ייפרד אחד מהשני ראשון. הם מנסים לשבור אחד את השניה ולעשות את מה שהשני שונא, אך זה...
