fake

פרק 43: לשכוח

"קדימה בן, תתארגן!" אני צועקת לו מלמטה, מיכה שהוא יירד לאכול את ארוחת הבוקר שלו ויילך לגן.

הוא מגיע עם תיק קטן של ספיידרמן וחושב לאכול חלב עם דגנים.

"בן, אתה יודע שאני אוהבת אותך נכון?" אני שואלת אותו והוא מהנהן עם האוכל בפיו.

"אני בחיים לא אפגע בכך בכוונה, נכון?" אני שוב שואלת והוא שוב מהנהן.

אני פותחת את פי אבל מתחרטת.
"קדימה, עוד מעט צריך ללכת"

אני מציגה את הדמות שלי בהצגה הכי גרוע שיש, הבמאי לא מרוצה, כמובן.

הוא מבקש ממני ללכת לנוח ואומר לי שנראה שלא ישנתי כבר שבועות.

אז אני הולכת לדגמן הוקדם מהצפוי. באולפן צילומים שמים לי יותר מידי איפור בנסיון להסתיר את העיניים הנפוחות מדמעות.

אני מסיימת את הצילומים מוקדם.

"מה קורה אלינור? אמרת שתגידי לי" איזבל רצה אליי ושואלת בדאגה.

"כריס רוצה זמן עם בן" אני אומרת והיא מסתכלת עליי בחוסר הבנה. "בן הוא הילד של כריס" אני אומרת. פעם ראשונה שאמרתי את זה בקול.
זו הרגשה מוזרה, כאילו אני רוצה לבכות על כך שכל זה קרה אבל לא הייתי עושה שום דבר אחרת, כלומר לא הייתי רוצה שבן יהיה יחד של מישהו אחר.

איזבל הביטה בי המומה ופגועה.
"הוא היה פה כל הזמן ולא סיפרת לי?!" היא שאלה.
הנהנתי חסרת כוחות לעוד דרמה.

"אני החברה הכי טובה שלך. איך יכולת שלא לספר לי?!" היא שאלה עם עיניים דומעות "הייתי איתך מהרגע שבן נולד! ארבע שנים שלמות ולא סיפרת לי!" היא אמרה עובדות ואני הרגשתי את דמעותיי זולגות בנוסף לדמעות שלה.

"אני מצטערת" אני באמת מצטערת! אם הייתי יכולה הייתי עושה הכל אחרת! אבל אני לא יכולה ואני תקועה במצב המחורבן הזה בי שאף אחד יבין אותי. לבד.

"אני..אני יודעת שקשה לך עכשיו אבל אני צריכה קצת להרגע.." היא לחשה ונכנסה למכוניתה ונסעה.

חזרתי לביתי בדרך אספתי את בן מהגן.
בדיוק כשהתרסקתי על הספה באנחה נשמעו דפיקות בדלת.

"היי כריס" אני אומרת ברגע שאני פותחת את הדלת.

הוא לא עונה לי.

"בן! כריס פה!" אני קוראת והוא בא בריצה נלהבת.

בן קורן משמחה ברגע שאמרתי לו שהוא יילך עם כריס ליום כיף.

הם יוצאים מהדלת וכשהדלת נסגרת בטריקה הלב שלי נשבר.

עברו שבועות מאז שכריס ידע, ואני לא יכולתי לעשות כלום כדי לגרום לו לסלוח לי.
הוא לא היה מחליף מילה איתי, אפילו לא מביט בי. ומי אני שאאשים אותו? עשיתי משהו מזעזע. אני בהלם שהוא לא צעק עליי, מה שהיה אפילו נורא יותר, כי אני יודעת שכריס צועק בכל מריבה, אבל זה פגע בו קשות כל כך עד שהוא אפילו לא צעק, כאילו הוא הרגיש שאין טעם בכלל כי אני לא שווה את הצעקות.

אני מוציאה בקבוק אלכוהול מהמקרר.

הוא רק למקרים מסויימים כמו חתונות או שחברים באים או סתם כי באלי להשתעשע עם ג׳סטין.

אבל עכשיו הזמנים האלה עברו ואני שותה כדי לשכוח שכולם לא פה, כדי לשכוח שאני לבד.

אני אפילו לא מוציאה כוסית ושותה ישר מהבקבוק, אפילו לא טורחת להביא לעצמי כוסית.

'כריס, בן יוכל לישון אצלך הלילה?' אני שולחת לו הודעה ברגע שאני לוגמת עוד קצת מהבקבוק.
'כן' הוא כותב.
אני ממשיכה לשתות, עד שאני אפילו לא מזהה את עצמי.

רעש חזק מפלח את ראשי.
"אלינור?" אני שומעת קול דואג אבל עיניי עצומות על השולחן בעייפות בלתי מוסברת "בן, תשאר בחוץ"
אותו אדם הולך לרגע אבל לאחר עשר דקות חוזר.
"אלינור! תתעוררי!" הוא אומר בדאגה אבל אני לא רוצה להתעורר. אני רוצה להשאר כאן..נחמד כאן
"אלינור?!" הוא צועק אבל אני שומעת אותו במעומעם.
והחשכה בעיניי מתגברת, ראשי מסתובב ואני נופלת לכיוון החשכה.