אנחנו עומדים זה מול זה. הדמעות שעל פניו התייבשו אבל הדמעות על פניי ממשיכות לרדת גם מבלי שאני רוצה בכך.
"זה בסדר" אני אומרת לו שוב, ולעצמי.
הוא מביט בי מפוקפק. אני לא מאמינה לעצמי, אז למה שהוא יאמין לי?
"אלינור" הוא רוצה להגיד שהכל יהיה טוב, שהכל בסדר. הוא רוצה לשקר לי. ואני לא רציתי לשמוע את השקר שישלה אותי שהכל באמת יהיה טוב.
"לא. אל תשקר לי, בבקשה" התחננתי.
הוא שתק נבוך.
"אתה תבוא לבלות עם בן נכון?" שאלתי בציוץ תקווה קטן.
הוא המשיך לשתוק והמבוכה התגברה.
"זה עדיין חדש לי, אלינור. ועם כמה שאני אוהב את בן..אני פשוט לא מסוגל לבלות איתו כל כך הרבה ולדעת שהכל חמק לי מבין הידיים" הוא אמר.
הדמעות נקוו בעיניי שוב.
"כריס..בן מעריץ אותך, כל כך" הזכרתי לו. הזכרתי לו שהוא יישבר כשייוודע לו שכריס, אבא שלו, עזב.
כריס נאנח "אני יודע..אני יודע!" הוא אמר נואש.
"אני כל כך מצטער..אבל אני פשוט לא יכול. אני צריך כמה שבועות לעכל הכל, אלינור."
"כמה שבועות?" שאלתי.
"אני לא יודע.." הוא נאנח "אני אנסה לחזור כמה שיותר מוקדם..אבל אני לא אצליח לטוס כל הזמן, אלינור.. אני אבוא פעמיים בחודש בערך"
לא. לא לא לא לא לא!
הוא לא יכול לבוא כה מעט.
הדמעות כבר צרבו את עיניי.
עצמתי את עיניי חזק ונשכתי את שפתיי בכדי לא להגיד לו שזה לא בסדר, שהוא צריך להשאר, שהכל מטורף מידי, שאני אוהבת אותו..
פקחתי את עיניי כשהדמעות נעלמו והבטתי בו, מחכה לתגובה שלי.
"זה.." זה לא נורמלי! זה בלתי אפשרי! זה שובר כל חלק וחלק בי!
"זה בסדר" שיקרתי שוב. לא יכולתי להגיד לו את האמת, זה יהיה אנוכי מידי לעשות זאת.
"אז אני מניח שזה הסוף?" הוא מילמל אליי בעודו מלטף את פניי ומעביר את שערי לאחורי האוזן.
ראשי נוגע בראשו.
"כנראה שזה הסוף" אמרתי בקול רועד.
אנחנו כל כך קרובים לנשיקה. אבל אני לא יכולה. אני לא יכולה לנשק אותו, לזכור כמה אני אוהבת אותו ולתת לו ללכת. והוא לא יכול לנשק אותי ולזכור שאני האדם שפוגע בו יותר מכל.
אנחנו מתרחקים אחד מהשניה.
והוא יוצא מהדלת, ולא חוזר בזמן הקרוב.
----
למחרת בבוקר אני קמה מותשת מהרגיל.
"בוקר טוב בן-בן" אני אומרת בזמן שאני מכינה לו כריך גבינה.
"איפה כריס?" הוא שואל.
אני קופאת במקומי, למה שהוא ישאל את השאלה הזו?
"מה זאת אומרת בני, כריס היה חייב ללכת לבית שלו, היה כבר מאוחר" אמרתי.
"מתי הוא יחזור?" הוא המשיך לשאול.
"בן, תאכל את הכריך שלך בבקשה" אמרתי והסטתי אותו מנושא כריס. האחרון שרציתי לדבר עליו זה כריס, זה כאב יותר מידי..
"הוא לא חוזר, נכון?!" הוא אמר בקול רועד מעט.
"בן..ברור שהוא יחזור" שיקרתי.
"את משקרת! הוא לא יחזור! הוא הלך אתמול אחרי שצעקת עליו! שמעתי אותך! כעסת עליו ועכשיו הוא הלך!" הוא התחיל לבכות בצעקות.
עמדתי מולו המומה.
לא ידעתי מה לעשות.
"בן אל תבכה..אתה פשוט לא מבין..אני לא כעסתי על כריס..אנחנו פשוט דיברנו, סליחה שהערנו אותך לא התכוונו לדבר בקול" עידנתי את הדברים שקרו אתמול.
"למה הוא הולך שוב? למה זה שוב בגללך?" הוא אמר ועיניו יקדו מכעס, בילבול ועצב.
נרטעתי. הוא היה רק בן ארבע, והוא התכוון לכל מילה, וזה כל כך כאב.
"בן מספיק.." אמרתי ועצרתי את החשק שלי לבכות.
הוא רק בכה חזק יותר.
נאנחתי.
"בן זה מספיק!" צעקתי בכעס. הסבלנות שלי נגמרה ואם לא נצא בדקות הקרובות אני אאחר לעבודה ופיספסתי הרבה ימי עבודה בזמן האחרון.
הוא שתק אבל לא לגמרי, יפחות בכי עדיין נפלטו מפיו.
"קדימה בן..צריך ללכת לגן, ואני צריכה ללכת לעבודה" אמרתי וניסיתי לאחוז בידו אבל הוא מנע ממני.
נאנחתי בכעס והמשכתי לכיוון האוטו.
בן נכנס למושב האחורי והביט בי במבט כועס.
גילגלתי את עיניי והתאפקתי לשמור את התסכול בתוכי.
הכל הצטבר בפנים עד כדי כאב.
הורדתי את בן בגן שלו.
"ביי בן-בן" אמרתי לו כמו שאני תמיד אומרת אבל הוא לא ענה לי בחזרה כמו תמיד, רק הביט בי בפרצוף חמוץ.
הוא לא יוכל לכעוס לנצח.
הלכתי לעבודה, מיואשת מהיום שעוד לא התחיל.
"היי איז" אמרתי.
"וואו אחותי, מה קרה?" היא שאלה כשראתה את מבטי הנפול.
"יותר מידי.." מילמלתי.
"נשב על קפה אחרי העבודה?" היא שאלה ואני הינהנתי.
YOU ARE READING
fake
Romanceאלינור מתערבת עם חברה הטוב ביותר, כריס שהיא תצליח להיות חברה שלו לחודש אחד בלי להיפרד ממנו. כריס בטוח בעצמו גם הוא וחושב שהוא יצליח להיות חבר של אלינור. הם מתערבים מי ייפרד אחד מהשני ראשון. הם מנסים לשבור אחד את השניה ולעשות את מה שהשני שונא, אך זה...
