"את לא חושבת שאנחנו צריכים להתעדכן קצת?" הוא שואל בחיוך קטן וכובש.
"תשמע כריס, זה היה יום דיי עמוס..אני רק רוצה להתקלח ולישון" אני אומרת בכנות והוא נאנח ומהנהן בהבנה.
"אמא אלינור. אני לא מצליח לישון" אני שומעת קול חלוש מהמדרגות.
"תספור כבשים" אני מייעצת.
"זה לא עובד!" הוא אומר בבכי.
"בסדר בסדר. מה אתה רוצה שאני אעשה?" אני שואלת במעט הסבלנות שנותרה לי.
"א..אפשר את פלאפי?" הוא שואל מגמגם בבכי.
"אני לא מגיעה לשם מאמי שלי. זה יותר מידי גבוה.." אני אומרת בצער מנסה לגרום לו להפסיק לבכות. מנגבת את דמעותיו אבל הוא רק מחדש אותן מהר יותר. לעזאזל. למה אני לא גבוהה מספיק?!
"אני אביא לך את פלאפי" כריס אומר ובן מפסיק לבכות.
"אני לא חושבת שתגיע לשם כריס..זה דיי גבוה" אני אומרת לו.
"אל תדאגי" הוא עונה "אז איפה פלאפי?" הוא שואל.
היום הזה נהיה מתיש, מעצבן ונוראי יותר ויותר.
בן מכוון אותו לארגז בו נמצא פלאפי. כריס בקושי עומד על קצות אצבעותיו בכדי להביא את את הארגז ואני נאנחת. הוא מחייך אליי חיוך ניצחון אבל אני נשארת עם פרצוף אדיש.
בן מחטט בקופסה בניסיון לאתר את פלאפי וכאשר הוא מוצא אותי הוא מחבק אותו קרוב לגופו.
"ז...זה...זה פלאפי?" כריס שואל בגימגום המום ואני הופכת נבוכה.
"כן! הוא ארנמר!" בן אומר לו בהתלהבות "זה שילוב של ארנב ונמר! אני המצאתי את השם!" הוא מסביר לכריס בגאווה.
"את..את שמרת עליו?" הוא שואל עדיין בגימגום המום.
"בן..עכשיו שיש לך את פלאפי אני וכריס נחזיר הכל למקום ואתה תלך לישון, בסדר?" אני אומרת והוא מהנהן ורץ לחדרו.
"על מה עוד שמרת?" הוא שואל.
"על כלום כריס. זה סתם בובה שהייתה תקועה בארון עד שבן החליט שהוא אוהב אותה" אני אומרת.
הוא מסתובב בחדר שלי, מנסה למצוא עוד דברים והוא נעצר ליד השידה שלי במסגרת הפוכה כך שתמונה עצמה פונה כלפיי השידה.
"טוב אני באמת עייפה" אני אומרת. אני יודעת מה יש בתמונה ואני ממש לא רוצה שהוא ירים אותה.
הוא לא מקשיב ומרים את התמונה.
המסגרת סדוקה אבל התמונה נשארה שלמה לגמרי, כמעט חדשה.
"א..אני..ל..למה זה סדוק? ולמה זה היה הפוך?" הוא שואל בגימגום. כשהוא רואה את התמונה שלי ושלו מתנשקים בשקיעה. מלפני חמש שנים.
אני זרקתי אותה לצד השני של החדר ברגע שחזרתי לבית, אחרי שנפרדנו.
את שאר התמונות תקעתי איפה שהוא באחת המגירות, עמוק בפנים. אבל את זאת תמיד אהבתי, היא הסיבה שאני דוגמנית. אז שמרתי אותה, עם פנים כלפי מטה. הדבר האחרון שרציתי להסתכל עליו כשאני מתחילה את היום ומסיימת אותו.
"כריס בשם אלוהים אתה מוכן ללכת?!" אני לא מתאפקת וצועקת. הוא נראה מופתע. הוא לא אמור להיראות מופתע.
"למה זה שבור אלינור?" הוא שואל שוב בעיניים מתחננות לתשובה. "תגידי לי ואני אלך"
"כעסתי עלייך כל כך. אתה אפילו לא מבין כמה פאקינג כעסתי! וזה אפילו לא מתקרב לרמה שבה נשברתי כריס.כל חתיכה וחתיכה שלי נשברה ממך. ובמשך שלושת השנים האחרונות אני ניסיתי לבנות כל חלק וחלק בי נשבר ממך" אני אומרת בבכי. "אז אתה לא יכול פשוט לבוא לפה ולבלות זמן עם הבן שלי ואז לתקן מסגרת שנשברה כי זרקתי אותה לצד השני של החדר בשביל להוציא עלייך את כל העצבים"
הוא מביט בי. אני לא יודעת מה המבט שלו אומר. הוא מופתע? כועס? מאוכזב? עצוב?
אולי כולם.
אני לא יודעת.
"אני..אני כל כך מצטער, אלינור" הוא אומר לבסוף אחרי שתיקה של דקות שלמות.
"כן..זה בטוח גורם לי להרגיש טוב יותר. תודה. אני ממש מרגישה בסדר" אני אומרת בזילזול עם דמעות בעיניים.
הוא מתקרב אליי, נוגע קלות בכתפי.
"אני באמת באמת מצטער" הוא אומר שוב ופותח את פיו שוב להסביר את עצמו אך אני קוטעת אותו לפני שיספיק.
"א..אני לא יכולה שתהיה פה" אני אומרת מורידה את ידו מכתפי.
שוב הוא מביט בי באותו מבט.
"ב..בסדר" הוא מגמגם ויוצא מהבית. אני מביטה בו יוצא ומשהו בי כבה. כל רגש שהיה לי עכשיו נעצר.
אני נכנסת למיטה בלי להתלקח, ולפני שאני מספיקה להיאנח עוד פעם אחת אחרונה, אני נרדמת.
YOU ARE READING
fake
Romanceאלינור מתערבת עם חברה הטוב ביותר, כריס שהיא תצליח להיות חברה שלו לחודש אחד בלי להיפרד ממנו. כריס בטוח בעצמו גם הוא וחושב שהוא יצליח להיות חבר של אלינור. הם מתערבים מי ייפרד אחד מהשני ראשון. הם מנסים לשבור אחד את השניה ולעשות את מה שהשני שונא, אך זה...
