fake

פרק 35: כריס הזה

אני חוזרת לביתי. שם ג׳סטין נמצא. הלוואי השעניין ביני לבין כריס לא היה מסובך מידי..

--------------

"אני צריך לקנא?" ג׳סטין שואל כשאני נכנסת לבית. האשמה חונקת אותי ואני מתחילה להזיע בידיים ואני מנסה להסתיר את הגוון האדמדם שחומק לפניי

"אני..זה לא..רק ש.." אני מגמגמת מילים ללא משמעות. הוא מעלה חיוך על פניו קצת מודאג כאילו זה הרחיק לכת ממה שהוא רצה שאגיב.

"תירגעי אלינור, רק צחקתי" הוא אומר ואז מביט בי במבט מוזר.
אני מגחכת גיחוך לחוץ והוא נרגע מעט.

"אמא אלינור? איפה כריס?" בן שואל לאחר שהביט בג׳סטין במבט נגעל. אני לא יודעת למה בדיוק בן לא אוהב את ג׳סטין, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות רבה כל כך,הוא ילד בן ארבע, הוא פשוט לא מחבב אותו כנראה כי הוא פשוט לא אבא שלו. אני נמהרת להגיע אליו ולברוח מהמצב המביך ביני לבין ג׳סטין.

"הוא ממש אוהב את כריס הזה הא?" הוא אומר בין טון מוזר שכזה ועל פניו יש חיוך שללא ספק גורם לו סבל.

המילים קצת צורבות בראשי כריס הזה
ואז המילים צורבות בלב. הוא לא כריס הזה. האמת שאני אפילו לא יודעת מהו..הוא היה החבר הכי טוב שלי ואחר כך החבר המזוייף שלי ולאחר מכן הקראש שלי ולאחר כל זה הוא היה החבר שלי וכל עולמי ולבסוף הוא היה זה ששבר לי את הלב. אבל עכשיו עברו חמש שנים..אני לא יודעת מה הוא בשבילי יותר..אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפיו..

אבל דבר אחד בטוח. הוא לא כריס הזה. הוא לא סתם כריס.

"אלינור? אז הוא ממש אוהב את הכריס הזה?" הוא מעיר אותי ממחשבותי.

אני חורקת שיניים בכדי לא לתקן אותו שזה לא כריס הזה.
אני אפילו לא יודעת למה זה כזה מפריע לי.
"כן..בן משום מה ממש אוהב אותו" אני אומרת לג׳סטין בשקט. נראה שהמילים "משום מה" מרגיעות אותו.

"אני לא חושבת שזה היום הכי טוב כדי שנבלה.. בן חולה ואני מוטשת" אני אומרת לו והוא מהנהן בהבנה.

"אני אוהבת אותך" אני אומרת לו אבל המילים האלו עושות לי מעט צריבה בגרון. מה קרה? אהבתי להגיד את המילים האלה לג׳סטין.

"אני אוהב אותך גם" הוא אומר אבל זה לא גורם ללב שלי להפוך לשלולית. אהבתי לשמוע את המילים האלה. מה קרה עכשיו?

הוא מנשק אותי אבל לא כמו שכירס היה יכול לנשק, עם השפתיים הרכות שלו ות.מה לעזאזל אני עושה?! החבר שלי מנשק אותי וכל מה שאני עושה זה להשוות אותו לכריס.
הוא מסתכל עליי במבט חושד כזה אבל אני מצליחה לפרוש על פניי חיוך מזוייף דיי משכנע והוא מחייך אליי בחזרה לפני שהוא הולך לביתו.

אני מבלה את הזמן שלי עם בן, רואה איתו סדרות של ילדים ומתכוננת להצגה שלי איתו.
הטלפון שלי מזמזם ואני פותחת לראות את ההודעה שנשלחה

'היי, אני יודע שאמרנו מחר..אבל צץ לי משהו ואני לא יכול..מצטער..' הוא כותב. כריס. הלב שלי פועם לאט יותר כאילו מקווה להפסיק לפעום אבל אני מסיחה את זה מליבי, מנסה לגרום לו לפעום כרגיל. זה לא כזה ביג דיל. זה רק כריס..

'זה בסדר שאבוא היום?' הוא כותב ופתאום הלב שלי חוזר לפעום אפילו מהר יותר מהרגיל.

'כן' אני כותבת מילה פשוטה יודעת שאם הייתי צריכה להגיד לה אותו הייתי אומרת אותה בגימגומים רבים מידי.

בן מרגיש קצת יותר טוב לאחר המקלחת. לקחתי יום חופש למחר להשאר איתו.
הוא יושב לסיים את השוקו החם בזמן שדפיקות חלשות נשמעות על הדלת.
אני הולכת מהר מידי לפתוח אותה ואני רואה את כריס בפתח.

הוא מחייך את החיוך הזה שלו, החיוך עם צד אחד של הפה, הביישן הזה שגורם לי לקפוא במקום.
"כריס?!" בן שואל בפלא ורץ אליו בחריקת כיסא השולחן.

"היי בן" הוא אומר ומרים אותו לחיבוק. אני מעקמת את אפי. קשה לי לראות אותם ביחד.
"בן בדיוק עולה למיטה" אני אומרת לו בקול רומז והוא מתחנן שאתן לו להשאר קצת עם כריס. כריס נראה נבוך.

"אמא וכריס צריכים לדבר..אתה תראה את כריס ביום אחר" אני אומרת והוא מסתכל על כריס כדי לוודא שאיני משקרת.
כריס לא מניד את ראשו, לא לשלילה ולא לחיוב.

"אז הוא יכול לישון פה?!" הוא שואל, שוב עם העיניים המתחננות האלה.
"אתה רוצה לישון פה?" הוא לא מחכה לתשובה שלי ושואל את כריס.

כריס נראה נבוך ולא ראוי לענות על התשובה. לבסוף הוא עונה "אם אמא שלך תרשה"
ברור שכל זה יפול עליי.

"זאת אומרת שאין לך בעיה להשאר פה? כי יש חדר אורחים..זו לא בעיה..פשוט אני חושב--" אני אומרת אבל הוא קוטע אותי

"זה בסדר מצידי. זה בסדר מצידך?" הוא שואל עם העיניים החומות שלו.

"בבקשה אמא אלינור, בבקשה אמא אלינור!" בן מתחנן מהצד. אבל אני אפילו לא מביטה בו, העיניים שלי לכודות בעיניים של כריס.

"כן" אני אומרת לבסוף.

"אז כשתסיימו לדבר ואם אני עדיין אהיה ער תוכל לבוא להקריא לי סיפור?!" הוא שוב מתחנן אל כריס ואני כבר מתביישת שבן משגע אותו כך.
כריס מהנהן בחיוך ובן עולה לישון סוף כל סוף.

"אני חושב שהבטיחו לי עידכון קצר" הוא אומר בחיוך, גורם לי לחייך גם.

"תתחיל אתה"