fake

פרק 53: חולת אהבה

הוא עמד קפוא במקומו.
"קריאה אחרונה לטיסה 182" אמר הכרוז.
"אני..אני חייב ללכת, אלינור. אני לא יכול עכשיו" הוא אמר, לקח את התיק שלו, ועלה למטוס.

-----

"קדימה בן..בוא נחזור" אמרתי וניגבתי את דמעותיי.

"למה הוא לא נשאר אמא? אמרת שאת רוצה שהוא יישאר! אז למה הוא לא נשאר?" הוא שאל מבולבל.

"אני.." נאנחתי. לא ידעתי איך לענות לשאלתו "אני לא יודעת בן"

אחרי נסיעה של שעה וחצי שבניהם עצרנו אני ובן לאכול, חזרנו לבית.

סידרתי את הבית והשכבתי את בן לישון, הוצאתי מהמקפיא קופסא של 500 גרם של גלידה והתחלתי לאכול.

"היי איז" עניתי לטלפון בשקט.

"מה יש? למה את נשמעת ככה? אמרת להתקשר. עכשיו אחד בלילה, אלינור.  הכל טוב?"היא שאלה מודאגת.

"כן כן. זה פשוט.." אמרתי ואכלתי עוד כפית גדולה של גלידה מנחמת.

"כריס עזב היום נכון?" היא שאלה.
המהמתי.

"אמרתי לו הכל איזבל! אמרתי לו שלא יעזוב. הוא עזב בכל זאת" אמרתי לה.

"אוי..אלינור אני כל כך מצטערת. אבל אולי זה לטובה, אולי זה פשוט לא נועד לקרות, אל" היא אמרה.

"כן.." מילמלתי בעצב.

אני ואיזבל המשכנו לדבר, לפחות בשעתיים קרובות.

דפיקות נשמעו בדלת.

"איז, זו את?" שאלתי אותה בטלפון.

"הא?" היא התעוררה "מי דופק בדלת בשעה כזו?"

"לא יודעת.." אמרתי. "טוב את נשמעת גמורה מעייפות ,איז. לכי לישון"

"לילה טוב" איז מילמלה.

"לילה טוב" עניתי וניתקתי.

קמתי מן השמיכה. הגלידה נגמרה ממזמן.
פתחתי את הדלת.

"כריס?" שאלתי המומה. יש מצב שנרדמתי ואני חולמת?

הוא רכן אליי ונישק אותי, נשיקה שהתחילה כרכה אבל אינטנסיבית, מלאת תשוקה וגעגוע.
"מה- מה אתה עושה פה?" שאלתי.

"אני אוהב אותך. אני לא רוצה לעזוב" הוא אמר ונישק אותי שוב.

ושוב. ושוב. ושוב.

עלינו לחדר שלי ודאגתי לסגור את הדלת טוב מאוד, כי ידעתי שהולך להיות רועש.

פקחתי את עיניי, מטושטשת.
נזכרתי באתמול בלילה והסתובבתי במהירות וחיפשתי את כריס.
הוא לא היה שם.
הכל היה חלום.
הכח היה רק חלום.
כריס נמצא עכשיו בביתו.

לא יכולתי שלא לבכות.

זה היה נורא לחלום חלום כזה מושלם ואז לתעורר ולכלות שהוא אינו אלא רק תודעה של המוח שלי שהשתוקק לפגוש את כריס שוב.
הדלת נפתחה ואני הרמתי את פניי בכדי לראות את בן.

"היי, היי למה את בוכה?"
ישבתי במיטה המומה.

"רק רציתי להביא לך קצת ארוחת בוקר למיטה" כריב אמר בעוד שידו אוחזת בפנקייקים.

"אני..כריס?" אמרתי

"לא את מתבלבלת. אני כריס. את אלינור" הוא אומר ואני מצחקקת.

"לא!" אמרתי מבולבלת. הוא לא מבין.

"אני דיי בטוח שכן.." הוא הרהר בזיוף.
צחקתי.

"התכוונתי, לא, לא הבנת. מה- איך?" אמרתי.
"את לא מפוקסת בבוקר" הוא צחק עליי.

"את לא זוכרת את אתמול?" הוא שאל. "אל תגידי לי שהיית שיכורה"

"לא לא! פשוט..לא חשבתי שזה היה אמיתי." התוודתי.

הוא חייך אליי.

"אמא אמא!" בן נכנס בריצה לחדרי ועצר המום.
"אבא? מה אתה עושה פה?!" הוא שאל בבילבול.

"אני לא הולך. אני נשאר. לתמיד." הוא אמר וחיבק את בן.

"פנקייקים!" הוא אמר כשראה את צלחת הפנקייקים.

"לא לא. זה של אמא שלך, אנחנו נרד לקחת פנקייקים משל עצמנו" הוא אמר לו.
צחקתי שוב.

ירדתי עם בן וכריס.

"כריס! המטבח כולו מבולגן!" אמרתי בהלם כשראיתי את המטבח שנראה נורא.

"זה המחיר לאהבתי. זה או אני, או מטבח מסודר" הוא אמר בהרמת כתפיים.

"אני אלך על המטבח המסודר" אמרתי.

"לא לא אמא תבחרי באבא! אני אסדר את המטבח" הוא אמר.

צחקתי "רק אם אתה מבטיח שאתה תסדר" אמרתי לבן.

"מבטיח"

צחקתי שוב.
"באמת הייתי בוחרת במטבח?" הוא שואל כשהוא מחבק אותי פנים מול פנים.

"כריס, גם אם אלוהים בכבודו ובעצמו היה יורד לפה ואומר לי תבחרי במטבח, הייתי בוחרת בך" אמרתי ונישקתי אותו.
הוא חייך אליי

לאחר שכריס חזר מהגן של בן הוא התחנן בפניי
"תקחי יום חופש..בבקשה!"

"כריס אני לא חושבת שאני יכולה" אמרתי בחיוך קטן.

"טוב..פשוט חשבתי שנתחיל לעבוד על הילדה עם העיניים היפות שרצית" הוא אמר גורם לי לצחקק במבוכה ולהאדים.

הודעתי לשאני לא אבוא לעבודה היום,  כי אני חולה.

חולת אהבה..אולי.