fake

פרק 30: כדורגל

"בן בא לפה! תסנני את הקללות!" אני אומרת לה ומחייכת מיד כשבן רץ אליי.

-------------

"אז מה אנחנו עושים היום?" הוא שואל.

"מה זאת אומרת?" אני שואלת.

"אפשר ללכת היום לאן שהוא??" הוא מבקש עם עיניים כחולות מתחננות.

"אני לא יודעת בן.." אני אומרת והוא נראה מאוכזב. "אבל נעשה משהו כיף בבית בסדר?" אני אומרת לשפר את מצב רוחו וזה מצליח.

"אפשר לשחק כדורגל??" הוא מבקש בתחינה.

"אני לא יודעת איך לשחק בן.." אני אומרת ומצב רוחו שוב נהיה עגום.

"אני מצטערת" אני מוסיפה ומלטפת את שערו.מנסה לרומם שוב את מצב רוחו אבל הוא לא חוזר להיות קופצני ושמח. ידי מלטפת את פניו והוא מביט בי בעיניים נוצצות מדמעות.
"בן אני באמת לא יכולה לשחק איתך כדורגל.." אני אומרת ועכשיו אני על סף בכי.

"אני יכול" אני שומעת קול מאחורינו.

כריס.

הו גאד. אלוהים בטוח יושב ונקרע עליי מצחוק למעלה.

בן מסתובב אליו שמח שוב. למה לעזאזל אני זאת שמצליחה להוריד לו את המצב רוח והוא יכול להגיד שני מילים מחורבנות ופשוט להעלות לו אותו בשניה?!

אני מתעצבנת בתוכי בזמן שכריס שולח לי חיוך מהיר.

אני לא מחזירה לו חיוך.

"אין לך עבודה או משהו?!" אני אומרת בזילזול לכריס. לא אכפת לי שבן פה.

"בן נראה לי כמו סיבה מספיק טובה בשביל להשאר" הוא אומר נבוך מעט.

בן נראה מאושר עד הגג. כאילו כריס הוא המפורסם האהוב עליו שרק רוצה לבלות עוד זמן איתו. לצערי זה לא היה לגמרי לא נכון.

אני נאנחת.

"בסדר בסדר. ההורים שלי בחול..עסקים וכזה" אני אומרת בהינף יד.

"עדיין?" הוא שואל.

"כן. זה הדבר היחידי בערך שלא השתנה אחרי מה שהיה בנינו" אני אומרת בלחש ברור ומובן.

הוא נראה מעט פגוע. אוי אני מתנצלת אם פגעתי ברגשות שלו. הא רגע, אני לא. כל הזעם הזה הצטבר אצלי במשך יותר מידי זמן, ועכשיו כשהוא פה, נדחף לחיים שלי כאילו כלום לא קרה.. אוח! זה פשוט כזה מרתיח!

"אז בעיקרון תוכל לבוא לשחק איתו כדורגל או מה שרק תרצו" אני אומרת.

"ותוכלי להכין את העוגיות שאני אוהב?" בן שואל בקול מתחנן ואני נמסה.

"כן, כמובן" אני אומרת. מתמוגגת ממנו, שוב ושוב כמו כל פעם.

אנחנו מגיעים לבית שלי. אותו בית ישן וטוב. רק אני גרה שם עכשיו, כלומר, אני ובן.