לאחר כמה שעות של עבודה אני ממהרת לבית כאילו החיים שלי תלויים בזה.
אני פותחת את הדלת ואני מחייכת למראה הניצב מולי. כריס מכסה את בן בשמיכה ומסדר את הדברים בסלון. החום בגופי מתגבר וממיס את ליבי. לראות אותו ככה עם בן גורם לי לרצות לנשק אותו. אבל אני לא יכולה. וגם לא רוצה..טוב אולי רק לא יכולה.
"היי" הוא אומר עם החיוך הצדדי שלו שמשאיר אותי חסרת מילים.
"ה..היי" אני מגמגמת.
"הוא נרדם.. לא ממזמן נתתי לו תרופה ו..." הוא אומר עוד כמה דברים אבל אני לא יכולה להתרכז במילים שיוצאות לו מהפה אלא רק בשפתיים האלה שמחרפנות אותי. מה לא בסדר בי?!
הוא מסיים להניע את שפתיו ואני מחייכת ומהנהנת. אין לי מושג מה הוא אמר.
הוא מגחך "לא הקשבת, נכון?" הוא שואל במן ציחוקוק.
אני מנענעת את ראשי לשלילה באיטיות.
הוא שוב צוחק את הצחוק שמעלה לי חיוך קטן על פניי.
הוא הולך לרגע למטבח ואני אחריו כמו כלבלבה רעבה לאוכל.
הוא מוזג לעצמו כוס מים. הוא שואל אותי אם אני רוצה אבל אני עונה שלא.
הוא נשען על השיש, ושותה. פעולה פשוטה כל כך אבל אני פשוט מהופנטת.
"את זוכרת מה היה פה?" הוא שואל באותו גיחוך.
אני מנסה להיזכר. מה באמת קרה פה..? בן אמר את המילה הראשונה שלו פה וגם טעם את העוגית שוקולד ציפס שהוא לא יכול להפסיק לאכול. אבל מה קרה פה שכריס זוכר גם? אני מנסה להיזכר.אני זוכרת משהו במעורפל. משהו עם ההורים שלי..עם כריס, וכסף אם אני לא טועה.
"אני חושבת שאני זוכרת.." אני עונה. הוא מסתכל עליי במבט נעלב שכזה.
"אמא ואבא שלך התערבו..עלינו" הוא אומר והחיוך חוזר לפניו, אומנם חיוך קטן, אבל אני מסתפקת בזה.
פתאום הכל חוזר אליי בבום.
הייתי כל כך נואשת לגעת בו לנשום את אותם הנשימות שלו שהגוף שלי עשה את זה כבר על דעת עצמו. היד שלי טיילה על הזרוע שלו, למעלה ולמטה.
הוא הסתכל עליי.
"אבל אני כל כך רוצה" הוא לחש לי. ופתאום שוב היינו קרובים כל כך עד שכבר אין מקום לזבוב בנינו.
"אז תעשה את זה. אני שלך. תעשה מה שרק תרצה" אני לחשתי לו באוזן והוא התרסק על שפתיי. אני זוכרת שהרגשתי שלמה סוף כל סוף.
התנשמנו. המצח שלו נגע במצח שלי. ראיתי את ההשתקפות של עיניי בעיניים שלו.
ושוב נישקתי אותו, לפני שהספקתי להתגעגע לשפתיים שלו שוב.
הוא הרים אותי על השיש וכרכתי את רגליי סביב מותניו.
המשכתי לנשק אותו. אני זוכרת שחשבתי שהיה לי כל כך טוב.
"אלינור, מה אם התה?" שמענו את ההורים שלי באים וכריס עזב את ידיו ממני ואני נפלתי לכיור בצעקת בהלה קטנה.
"אלינור? איך הגעת למצב הזה?" אמא שלי נכנסה ספק צוחקת ספק מעוצבנת.
"אני..זה רק..פשוט.." מילמלתי אבל שום תירוץ לא עלה לי לראש.
מצאתי את עצמי שקועה בכיור של הבית שלי מסמיקה ממבוכה.
אני זוכרת שהבטתי בכריס והוא הביט בי במבט משועשע.
"את חייבת לי" אבא שלי אמר פתאום לאמא שלי ואני וכריס הבטנו בו חסרי הבנה.
"אוף נו..אני לא האמנתי שזה יקרה.." היא נאנחה.
"ובכל זאת, זה קרה" הוא אמר. אמא שלי נאנחה שוב בתבוסה והוציאה 400 שקלים מארנק והביאה אותם לאבי.
"אה..מה?" ניסיתי לברר.
"הו..כן.. אני ואמא שלך התערבנו מלפני שנתיים בערך שאת וכריס תהיו ביחד. ידעתי שאתם תהיו ביחד! פשוט ידעתי!" הוא אמר בניצחון.
"אתם..אתם התערבתם שנהיה ביחד?!" אמרתי בניסיון לקלוט.
זה כמעט מלפני שש שנים. עבר כל כך הרבה זמן, ועם זאת זה לא מרגיש כאילו הזמן עבר כלל.
אבל התחושה שלי עדיין לא השתנתה. אני עדיין רוצה לחוות את אותו הרגע. אני עדיין רוצה לכרוך את רגליי סביב מותניו, אני עדיין רוצה שהוא ינשק אותי, בדיוק כפי שעשה אז.
אני מתעוררת מהפלאשבק הפתאומי.
הוא מחייך אליי, כואב לי לחייך אליו חזרה.
כמו אינסטינקט אני מתקרבת אליו, אבל לא מסתכלת בו במקום זה, אני משחקת באצבעותיי.
הוא מרים את פניי כדי שאסתכל עליו, עם האגודל שלו שמחזיק בסנטר שלי, כמו שתמיד עשה. כל כך התגעגעתי להרגשה של עורו על עורי.
"את יודעת.. התגעגעתי אלייך" הוא אומר. אני מהופנטת מהעיניים שלו, החומות המאירות.
אני לא מצליחה לגרום לשפתיי להתנתק זו מזו ולהשמיע צליל מגרוני. אני לגמרי משותקת ממילותיו, מהמגע שלו.
הוא מתקרב אליי, נשימותיו מחממות את שפתיי מלמעלה. הוא כל כך קרוב אליי, מילמטרים ספורים.
הכל איטי כל כך, כאילו הוא חושב על הכל ועל מה כל זה יוביל ,מצד שני אני לא חושבת על דבר מלבד שפתיו ועל כמה שאני רוצה את מגעו.
אני רוצה להגיד לו שהתגעגעתי אליו גם, שאני רוצה אותו, יותר מכל דבר בעולם.
אני שומעת דפיקות במעומעם. אני מרוכזת בכריס מכדי לשמוע כל דבר אחר מנשימותיו החמות.
YOU ARE READING
fake
Roman d'amourאלינור מתערבת עם חברה הטוב ביותר, כריס שהיא תצליח להיות חברה שלו לחודש אחד בלי להיפרד ממנו. כריס בטוח בעצמו גם הוא וחושב שהוא יצליח להיות חבר של אלינור. הם מתערבים מי ייפרד אחד מהשני ראשון. הם מנסים לשבור אחד את השניה ולעשות את מה שהשני שונא, אך זה...
