fake

פרק 8: קנאית

אני מרגישה יד נעימה מטיילת על פניי, אני מתענגת על ההרגשה ופוקחת את עיניי.
"כריס?" אני מופתעת. הוא נבהל מעט אבל חוזר למצב האדיש שלו.
"אלינור..בוקר טוב" הוא אומר. "תתארגני, יש בית ספר"
אני נאנחת. "אני חייבת?" אני שואלת והוא מצחקק.
אני קמה, שערי מבולגן.
"את יפה בבוקר" הוא צוחק עליי ויוצא מהחדר.
"תפסיקי להסמיק" אני ממלמלת לעצמי. אבל הגוף שלי לא מקשיב ונשאר סמוק.
אני לובשת ג'ינס סקיני קרעים וחולצת בית ספר צמודה.
כריס פותח את הדלת ואני קופצת בבהלה.
"תגיד, לא שמעת על לדפוק?!" אני אומרת.
"ראית שסיימת להתלבש דרך המנעול" הוא אומר ואני מאדימה מבושה.
"תירגעי. לא באמת. סתם ניחשתי, הייתי צריך לדפוק" הוא אומר לבסוף ואני מנסה להוריד את הסומק מפניי אבל הוא שוב לא יורד מהר כל כך.

אני לוקחת את האיפור שלי.
"למה את צריכה איפור בכלל?" הוא שואל.
"כדי להתאפר" אני עונה את המובן מאליו.
"אני מתכוון..למה את צריכה להתאפר? אני חושב שאת יפה יותר בלי כל האיפור המוגזם הזה" הוא מסביר את עצמו ואני יכולה לראות את הכנות בעיניו.
"בסדר" אני אומרת ומניחה את האיפור בצד. הוא מחייך חיוך מרוצה ואנחנו יורדים לאכול ארוחת בוקר.

"על מה אתה חושב?" אני שואלת בפה מלא בחביתה.
"עלינו" הוא עונה ומיד מתחרט שענה את האמת.
"מה אתה חושב עלינו?" אני ממשיכה לשאול כשאני מסיימת את הביס בפי.
"על מה אני עומד לעשות ב300 שקל שלי" הוא עונה והוא מרוצה מהתשובה שלו, אני לא מרוצה ממנה ואני לא יודעת מדוע.
"חבל שתשלה לעצמך מחשבות לראש..אני חושבת שכדאי שתמצא מאיפה להביא לי 300 שקלים" אני עונה והפרצוף שלו הופך חמוץ. גם הוא לא מרוצה מהתשובה שלי.

"היי כריס!" אני שומעת קול צומרני ברגע שאנחנו יוצאים מן המכונית.
"היי סם" כריס עונה לה ומנשק את לחיה. אני בטוחה שעשן יצא לי מהאוזניים מרוב כעס. כריס מסתכל עליי ומגחך.
"מה מצחיק כל כך?" אני שואלת בחריקת שיניים.
"כלום. פשוט נחמד לראות שאת מקנאה לשם שינוי" הוא אומר ואני מופתעת.
"אני לא מקנאה" אני מיד אומרת.
"אני בטוח" הוא אומר בציניות.
"תבדוק אותי" אני עומדת על שלי, אבל בתוך תוכי אני יודעת שאני כן אולי טיפ טיפ טיפה מקנאה.

"היי סם!" הוא קורה לה והיא באה אליו כמה כלבלבה טובה.
בסדר, אני מודה..כריס חתיך, ממש חתיך. השיער בלונדיני הפרוע שלו תכבוש כל אחת, העיניים בצבע שוקולד שלו נוצצות כאילו יש בהם מליון כוכבים קטנים. הכתפיים שלו רחבות ויש לו שרירים. וכריס גבוה. אם לא הייתי מכירה אותו ואת החיוך הביישני שלו, הייתי לגמרי פוחדת אם מישהו כזה היה עובר לידי ברחוב. הוא גבוה, עד שלא משנה עד כמה מישהי תהיה גבוהה, לידו תמיד אפשר להיראות קטנטונת.

כריס לוחש לבן משהו באוזן והיא מצחקקת ומסמיקה. הוא מחייך אליה חיוך פלרטטני כובש ואני מרגישה את הדם שלי מגיע ל100 מעלות צלזיוס בשניה.
הוא גורם לה להביט אליו כשהוא נוגע קלות בסנטרה ומרים את מבטה אליו. כמו שהוא עשה לי כשרבנו. רק שאני לא הייתי מוכנה להסתכל עליו. עכשיו אני אהרוג את סם בשביל להיות במקומה, רק כדי שהוא ייגע בסנטר שלי מעט וירים את מבטי אל העיניים הקסומות שלו.

לא. אני לא רוצה את זה. זה רק כריס. זה החבר הכי טוב שלי. אני לא רוצה איתו שום קשר כזה! זה רק התערבות..
זה הכל מזוייף.

"כריס אנחנו נאחר לשיעור" אני אומרת והוא מחייך חיוך מרוצה.
הוא לוחש לסם עוד משהו והיא שוב מסמיקה ומצחקקת. אני שונאת אותה.
היא מצחקקת כמו סתומה.
"קנאית" הוא לוחש לי באוזן ומעביר בכל גופי צמרמורת נעימה שכזו.
"אני לא קנאית" אני קובעת.
"את קנאית" הוא קובע ואני רוצה להתווכח אבל הוא ממשיך את משפטו "אבל את הקנאית שלי"
אני מאדימה ושותקת.
"אמרתי לך שאת לא צריכה איפור. איפור היה מסתיר את הסומק היפה הזה שלך" הוא אומר ורוכן לנשק אותי.
אני רוצה את זה. כל מה שאני רק רוצה זה שהשפתיים שלו ייגעו בשלי. כל מה שאני רוצה להרגיש אותו. את הנשימות שלו עליי.
את הידיים הרכות שלו מונחות לי על המותניים עולות לאט לאט ומחזיקות בפניי, תוך כדי הנשיקה הסוחפת.

הוא מתחרט, שוב, בשניה האחרונה הוא מנשק את ראשי "ביי אל, אני אראה אותך בשיעור תיאטרון" הוא אומר לי שלום והולך. אני נשארת במקומי, מאוכזבת מחוסר המגע שלו.