אנחנו מגיעים לביתי וכריס מרים את בן עד למיטתו.
אני מנסה לשכוח מהאירוע הקודם, אני מנסה לשכוח מזה.
אני מנשקת אותו אבל הוא לא נושק לי חזרה ולכן אני מנשקת אותו שוב, חזק יותר והוא לא מנשק אותי חזרה.
אני מתרחקת ממנו מאוכבת ומבולבלת.
"אני לא יכול..אני פשוט לא יכול, אלינור.." הוא אומר ומתרחק ממני עוד יותר עד שהוא נשען על הקיר.
אני מתקדמת אליו לאט לאט להראות לו שאני קשובה אבל לא כועסת.
"אני פשוט לא יכול להסתכל עלייך" הוא פולט ונשימתי נאתקת. מה? מה זאת אומרת? הרגע בילינו יום שלם ביחד.
"הדחקתי את זה במשך כמה ימים אבל..אלינור.." הוא נאנח לאחר שהוא אומר את שמי, כאילו כואב לו לבטא אותו "אני פשוט נזכר כל פעם במה שעשית. גרמת לי להפסיד הכל!" הוא אומר וסוף סוף הוא מביט בי, אבל הייתי מעדיפה שהוא לא יביט בי בכלל כי העיניים החומות המנצנצות שלו עם הדמעות בעיניים פשוט שוברות אותי, שוברות אותי חזק.
"גרמת לי להפסיד את הלידה של הבן שלי.. של הבן הראשון שלי! לא הייתי לצידך בזמן הזה. פיספסתי בפעם הראשונה שהוא בעט שהוא זז, שהוא פקח את עיניו! הרגע שהוא למד להתהפך או לצחוק או להגיד את המילה הראשונה! לא הייתי שם כשהוא למד לזחול או ללכת לא הייתי שם לבחור את הגן שלו או להאכיל אותו..פשוט לא הייתי שם! ופיפסתי כל כך הרבה..אלינור! פספסתי את הילד הראשון שלי שעד מלפני כמה שבועות לא ידעתי שקיים! את מבינה את זה?!" הוא אמר וקולו התגבר לאט לאט עד שהוא צעק את המשפט האחרון.
הדמעות שלי הצטרפו לשלו ופשוט לא יכולתי להחזיק את עצמי ונפלתי בישיבה לרצפה, אוחזת את פניי בשתי ידיי, ובוכה, בוכה על כך שאני בן אדם כל כך רע. כל כך כל כך רע! מנעתי את כל זה מהאדם שהכי חשוב לי בעולם!
הרמתי את פניי מידיי וניגבתי את דמעותיי "לא כריס. אני לא מבינה את זה. אבל תגיד לי, איך הייתי אמורה להגיד לך דבר כזה כשאמרת לי שאני זונה, שהיה צריך לדפוק אותי כי הייתי בתולה? איך הייתי יכולה להגיד לך את זה? כשהיית ילד בן 18, שבירור לא התבגר." אמרתי בקול רועד.
הוא נרתע ממילותיי.
"אני לא אומר שהיית צריכה להגיד אז, באותו הרגע. מובן שזה היה קשה לך כי התנהגתי כמו אדיוט.."
"אידיוט שרציתי לא לראות בחיים. אידיוט שחשבתי שלא אראה יותר בחיים.." הוספתי למילותיו.
הוא נאנח.
"אבל אחרי שנה? שנתיים? שלוש? ארבע? אלינור. הייתי החבר הכי טוב שלך, איך יכולת לא להגיד לי? ידעת איפה אני נמצא, ידעת איפה אמא שלי נמצאת. ידעת הכל. אז איך יכולת? איך יכולת פשוט ללדת את בן ולברוח, להתפרסם, ואז לבסוף לחזור לפה ולערער לי את כל החיים?!" הוא אמר.
"אבל לך זה לא היה בעיה כמובן, כי את ידעת שיש לך ילד! את לא פיספסת דבר מזה!"
"איך אתה יכול להגיד את זה?!" אמרתי מזועזעת "אני זו שנשארתי בהריון ממישהו שאהבתי ופגע בי כל כך! אני זו שנאלצתי לעבור לידה לבד! אני זו שנאלצתי לגדל ילד שכל הזמן שאל איפה אבא שלו! אני זו שנאצלתי לשקר לו כי אבא שלו חתיכת אדיוט שאהבתי יותר מכל!" צעקתי בכעס ובבכי.
"וכל זה יכל להיפתר אם רק היית אומרת לי!" הוא צעק חזרה.
"שנאתי אותך כריס! שנאתי אותך כל כך!" צעקתי "לא יכולתי להסתכל עליך! לא יכולתי לפגוש אותך! איך אתה מצפה שאני אגיד לך שאתה אבא?!"
"שנאת אותי?" הוא שאל פתאום.
שתקתי. אבל רק לרגע קטן.
"כן כריס. פגעת בי חזק מספיק כדי שאשנא אותך..ואני לא חשבתי שזה אפשרי. אבל כן, שנאתי אותך, שנאתי כל דבר בך, והכי שנאתי את העובדה שעוד אהבתי אותך. שנאתי אותך כמו שאתה שונא אותי עכשיו.." אמרתי בכנות והשפלתי את מבטי.
הוא נגע בסנטרי והרים את מבטי אליו.
"תקשיבי לי, ואני רוצה שתזכרי טוב טוב את מה שאני אומר לך, בסדר?" הוא אומר ואני רק מביטה בו "בסדר?" הוא שואל שוב ומחכה לתגובה אז אני מהנהנת קלות.
"אני לעולם, אבל לעולם, לא אוכל לשנוא אותך, לא משנה מה תעשי, ואני כל כך מצטער שפגעתי בך ככה אלינור, אני כל כך מטומטם" הוא אומר.
שנינו שותקים.
"כן..אבל אתה המטומטם שלי" אמרתי בחיוך קטן והוא חייך אליי חזרה.
"אני אוהבת אותך" אמרתי. "לא שונאת. אוהבת." הבהרתי.
"אני אוהב אותך", הוא אמר בחזרה "אבל"
ה"אבל" הזה לא יהיה טוב. ושנינו יודעים את זה.
"אבל, אני לא יכול.. הכל פשוט קורה מהר מידי ואני עדיין צריך לעכל הכל.." הוא אמר.
"כריס..עוד שבוע אתה תלך.." אני אומרת בלחש.
"אני יודע..ועדיין, אני לא יכול ככה..אני לא יכול להביט בך, אני אוהב אותך, מאוד. אבל אני פשוט-" הוא אומר ונאנח.
"זה בסדר.." אמרתי בדמעות.
הלב שלי עדיין צעק "זה לא בסדר! זה לא בסדר!" אבל ידעתי שפגעתי בו..חזק. אף אחד לא יכל להתעלם מזה, ואם הזמן הזה יעזור לו להסתכל עליי שוב, לנשק אותי, להיות ביחד בלי שיתחילו ריבים ובכי, אז אני יכולה לוותר על השבוע האחרון שלנו ביחד. הרי זה לא שהוא יעזוב לגמרי נכון? הוא יודע על בן. הוא לא יעזוב אותו. הוא יבוא מידי פעם, גם אם לא נוכל לבלות רק אנחנו..זה בסדר..כי..טוב זה בסדר כי ככה זה אמור להיות..
אני לא יכולה להגיד לו שאני נשברת מבפנים שאני מבינה שאני לא אוכל לבלות איתו יום שלם לבד, אני לא יכולה להגיד לו שיהיה לי קשה בלעדיו.
אז אני חייבת להיות בסדר, שזה בסדר, גם אם אני מעמידה פנים..
YOU ARE READING
fake
Romanceאלינור מתערבת עם חברה הטוב ביותר, כריס שהיא תצליח להיות חברה שלו לחודש אחד בלי להיפרד ממנו. כריס בטוח בעצמו גם הוא וחושב שהוא יצליח להיות חבר של אלינור. הם מתערבים מי ייפרד אחד מהשני ראשון. הם מנסים לשבור אחד את השניה ולעשות את מה שהשני שונא, אך זה...
