fake

פרק 48: הגלגל הענק שוב.

למחרת אני חושבת שהכל חלום או סיוט.  אבל אני פוקחת את עיניי ומגלה את כריס יושב על כיסא בית החולים חסר הנוחות.

אני מחייכת רק כי הוא פה "מה אתה עושה פה?"

"אמרתי שאבוא לקחת אותך מוקדם. קדימה, ככה את רוצה לבזבז את השבוע שלנו ביחד?" הוא שואל ואני לא יודעת אם לחייך או להיות עצובה.

אני לא רוצה שהוא יילך. אני לא רוצה שהוא יהיה שחקן.

אבל אני לא יכולה לעזוב..כל חיים שלי פה, בן, העבודה שלי, איזבל..כולם פה, חוץ מכריס..

והוא לא יכול להישאר. יש לו עבודה והוא לא יכול לעזוב פתאום ואני לא יכולה לבקש ממנו לעשות זאת.
"קדימה ישנונית, אני אבדוק כמה דברים ונלך?" הוא חצי שואל ואני מהנהנת.

"אז מה תיכננת לנו?" שאלתי סקרנית בדרכנו לביתי.

"את תראי..קדימה לכי תתלבשי" הוא אומר ומונע ממני לדעת.

"אמא! לאן הולכים?!" בן צועק מהמושב האחורי.

אני מחייכת קלות לכיוונו של כריס.

"אם כריס יגיד לנו אז נדע"

"לאן הולכים? לאן הולכים? לאן הולכים?" הוא שואל וקופץ במקום על המושב.

"אתה עיקש אפילו יותר מאמא שלך." הוא אומר

"ואני לא חשבתי שזה אפשרי בכלל.." הוא מוסיף בלחש ואני צוחקת.

הנסיעה נראת לי מוכרת ככל שאנחנו מתקרבים.

"מה זה?!" הוא שואל כשבן על כתפיו.

אנחנו עומדים בשער של הפארק הקטן שתמיד מקימים פה, כל שנה.

אני מסתכלת אליו בעיניים דומעות ובחיוך קטן.
"אני לא מאמינה!" אני קוראת באושר.

הוא מחייך אליי.

"מה זה המקום הזה ,אמא?" בן שואל.

"זה המקום הכי קסום בעולם" אמרתי "זה המקום שבו קיבלתי את פלאפי"
בן נפעם בזמן שכריס מוריד אותו מכתפיו והוא מושך את שנינו אל עבר הפארק.
אני מביטה בכריס והוא מחייך אליי.

כל כך פחדתי שהוא לא ייסלח לי לעולם, אבל הידיעה שכריס עוזב ושהכל קרה מהר כל כך, כל זה גרם לו לבסוף לסלוח לי. טוב אולי לא לסלוח לי, אני עדיין רואה שהוא פגוע, אבל הוא מחייך אליי, מנשק אותי. זה טוב לא?

"אני רוצה את הגלגל ענק!" בן רץ לעמוד בתור.

אני מצחקקת ואנחנו עולים לגלגל ענק.

"וואו! גבוה פה!" בן צוחק בעודו יושב ביני לבין כריס.

אני שוב מצחקקת.
אלו היו כמה דקות, כמה דקות על גלגל ענק, כמה דקות הכי מופלאות בחיי.

הרגשתי כמו משפחה, הרגשתי שיש לי מישהו לסמוך עליו, מישהו לצחוק איתו, מישהו שידאג לבן, הרגשתי מאושרת מזה שנים.

אנחנו הולכים לקנות לכולנו צמר גפן מתוק.
"אתם..מוכרים לי" אומר המוכר.

כריס משלם למוכר

"זה על חשבוני" הוא אומר לי.

המוכר מביט בנו ומחייך.

"זה אתם. אתם מלפני כמעט שש שנים! הייתם מאוהבים מעל הראש ואמרתם שאתם רק ידידים" הוא אמר מחייך. חייכנו אליו חזרה והבטנו אחד בשניה.

"יודעים מה..זה על חשבוני" הוא אומר ולא לוקח מכריס את השטר.

אנחנו מסרבים בנימוס אך הוא מתעקש ואנחנו נאלצים להסכים.
"המוכר הכיר אתכם?" שאל בן כשהוא אוכל חתיכת צמר גפן מתוק גדולה.

"אפשר לומר.." מילמלתי.

"אני רוצה לזה!" הוא צועק וגורר אותנו למקומות שונים בפסטיבל.

וככה השעות הבאות עוברות להם..
"קדימה בן-בן הגיע הזמן ללכת" אני אומרת כשהוא מפהק בפעם השלישית.

"לא! כריס, תגיד לה!" הוא מתחנן.

כריס מחייך אליו חיוך שאף פעם לא חשבתי שאראה אותן מחייך, חיוך אבהי, ולוחש לו "מצטער חמוד, אבל אמא שלך תמיד צודקת..אבל אל תגיד לה שאמרתי את זה"

בן מחייך אליו.

אני מחייכת אל כריס, העיניים שלו בורקות, תמיד אהבתי את העיניי שוקולד שלו, השיער שלו כהה יותר בחושך אבל עדיין רואים את הבלונד, החיוך שלו פשוט גורם לי לקפוא ולהתחמם בו זמנית.

אני מאוהבת.

אני כל כך מאוהבת.

אבל בזמן שאני מביטה בו מאוהבת, הוא מביט בי לשניה ואז החיוך יורד מפניו והוא חוזר להביט בבן.

החיוך שלי נמחק.

"אבל לפני שנלך, בוא נלך לדוכן אחד אחרון" הוא אומר ומוביל את בן לדוכן בובות.

הוא מרים את בן ומלמד אותו לזרוק טוב.

בן זורק את הכדור ופוגע בשניים מן הפחיות ומתלהב עד השמיים.

כריס זורק את הכדור ופוגע בשמונת הפחיות האחרות.

בן בוחר בובת כריש כחולה והוא מתלהב ממנה ולבסוף נרדם מחובק איתה ברכב.

כריס מביט בי לשניה ואז מסיט את מבטו מהר.

"כריס..?" אני אומרת.

הוא מהמהם.

"הכל בסדר..?" אני שואלת.

הוא נאנח, מחייך חיוך מאולץ ומשקר "כן, הכל טוב"

אני נאנחת. הוא נאנח גם הוא.

הדמעות עומדות בעיניי ואני עוצמת את עיניי חזק בכדי לא לתת להם לרדת במורד פניי.

הוא לא מביט בי שוב.