fake

פרק 26: לא שלו

ארוחת הבוקר עוברת מהר ואני כבר שומעת צילצול מהטלפון שלי

"הלו" אני עונה.

"מטומטמת שלי, מקווה שאת מאורגנת, עוד חצי שעה אני אצלך ואנחנו בקניון" הוא מודיע.

"בסדר" אני מאשרת והשיחה מתנתקת.

אני מתלבשת בג'ינס וחולצת בטן ויוצאת למכונית של כריס.

"את..את נראת מהמם" הוא אומר ושוב אני מסמיקה.

"אני לבושה בג'ינס וחולצה, כולן לבושות ככה" אני אומרת.

"כן..אבל את לא כולן" הוא אומר ומנשק אותי.
אנחנו נוסעים נסיעה שקטה מלאה בציחקוקים.
אנחנו קונים ארבע מסגרות.
אני גוררת אותו לעוד כמה חנויות.

"אני חושב שאת צריכה ללכת לשם" הוא אומר לי וגורר אותי למעבר מסויים בחנות.

אני צוחקת ברגע שאני רואה לאיזה מעבר הוא הביא אותי. למעבר של הלבשה תחתונה.

"אם אני קונה זה על חשבונך!" אני מזהירה.

"על הדברים האלה אני מוכן לשלם כל הזמן" הוא אומר ואני צוחקת.

אני לוקחת שלושה חזיות במידה שלי שנראות יפות ומודדת.

אני לא בטוחה לגבי האחרונה.

"אה..כריס?" אני אומרת

"הכל טוב?" הוא שואל אותי מבעד לוילון.

"כן כן..אתה יכול להיכנס לחצי שניה..?" אני שואלת בחשש.

"זה..זה נראה לך בסדר?" אני שואלת מובכת כשהוא מציץ.

"זה נראה מושלם" הוא אומר עם חיוך חרמן ואני מגלגלת עיניים.

הוא משלם על החזיות ומחזיק את כל השקיות בידו.

"ראית את המבט של המוכרת ההיא?" אני שואלת בכעס.

"מקנאת?" הוא שואל בשחצנות.

"ממש לא" אני מכחישה.

"בואי הנה מטומטמת" הוא אומר.

"היי!" אני מוחה.

"את המטומטמת שלי!" הוא מזכיר ומושך אותי לנשיקה.

אנחנו שמים את השקיות במכונית ומסתובבים בקניון בלי מטרה.
כריס קונה לשנינו גלידה ואנחנו אוכלים אותה בהנאה.

"אני הולך לקנות לי מים ואני בא, בסדר?" הוא מודיע ואני מהנהנת בפה מלא בגלידה.

"אלינור?" אני שומעת מצד גופי.

"גל" אני מחייכת חיוך מזוייף.

"נחמד לראות אותך" הוא אומר.

"כן.." אני אומרת "גם אותך"

"הרבה זמן שלא ראיתי אותך, זה יהיה נחמד אם נדבר חוץ מהמפגשים המקריים שלנו, לא?" הוא שואל, רומז לי להביא לו את המספר שלי.

לא נעים לי להגיד לו לא אז אני רושמת לו את המספר שלי בנייד שלו והוא מחייך כאות תודה.
כריס יוצא אלינו ואני רואה את המבט השבור שלו שמיד הופך לכעוס.

גל הולך לפני שכריס מספיק להגיע אלינו, פחדן..
"בואי, הולכים" הוא אומר ומחזיק בידי בחוזקה.
"כריס, מה לעזאזל?! אתה מכאיב לי!" אני אומרת ומנסה להשתחרר מזרועו.
אנחנו נוסעים ברכב.

"את מתכוונת להסביר או לתת לי להסיק מסקנות?!" הוא צועק.

"כריס! פגשתי אותו במקרה והוא ביקש את הטלפון שלי" אני אומרת.

"ונתת לו אותו?!" הוא ממשיך בצעקות

"לא היה לי נעים להגיד לו לא.." אני אומרת בשקט וכריס יוצא מדעתו.

"אמרת שאנחנו ביחד!?" הוא שוב שואל בצעקה.

"לא! זה לא עלה בשיחה! למה שאני אגיד את זה?!" אני מתחילה לצעוק.

"איך את לא רואה שהוא רק מחפש להשכיב אותך!" הוא צועק עליי.

"זה לא נכון" אני אומרת בשקט.

"עזבי.. פשוט..קחי את השקיות." הוא אומר שאנחנו עוצרים מול הבית שלי.

"לאן אתה הולך?" אני שואלת מודאגת.

"אני הולכת לבלות עם חברים" הוא אומר.

"נתראה" אני אומרת אבל הוא לא מחזיר אף מילה ונוסע מפה.

אני מסדרת את הקניות, מגחכת בעצבות כשאני מכניסה את החזיות למקומן.

אני מכניסה את התמונות למסגרות שקנינו ולמסגרת הרביעית אני מכניסה תמונה שלי ושל כריס מפעם, כשהיינו קטנים.

איך פתאום אנחנו רבים כל הזמן?

'היי, אלינור? זה אני גל' הטלפון שלי רוטט ואני רואה את ההודעה.

'היי' אני עונה ביובש.

'אז..תקשיבי..את רוצה לצאת מתישהו? רוצה לבוא אליי לראות סרט? יש לי בית לבד..' הוא כותב.

פאק. כריס צדק. כריס כל כך צדק! ואני כמו טיפשה התעלמתי מזה ועכשיו הוא כנראה רותח מעצבים עליי. ויש לו סיבה.

גאד אני כל כך מטומטמת..ואני לא חושבת שאני המטומטמת שלו יותר..