"תן לי להכנס!" אני שומעת קול רותח מכעס. כואב לי הראש.
אני פוקחת את עיניי באיטיות, אני במיטה לבנה ואליי מחובר צינור המלא בנוזל שקוף. למה אני בבית חולים..?
"רק בני משפחה יכולים להכנס" אומר קול רגוע.
"אין לה אחים וההורים שלה בחו"ל! תן לי להיכנס או שאני נכנס בכוח!" שמעתי, כל מה שרציתי זה לעצום את עיניי שוב, רק לרגע קטן.....
אבל הדלת נפתחת בסערה.
"כריס?" אני שואלת חלושות.
"מה לעזאזל חשבת לעצמך?!" הוא צועק.
אני מורידה את מבטי.
"לשתות בקבוק שלם?! לבדך?!" הוא ממשיך בצעקה.
"איבדת את ההכרה למשך יותר מחמש שעות! את יודעת?!" הוא צועק עליי. לא. לא ידעתי.
הוא חיכה פה חמש שעות?
"דאגתי כמו מטורף! מה עשית?! למה?!" הוא צועק ומחזיק בשערו, על סף שיגעון.
"תסתכלי עליי, אלינור" הוא ביקש כשהתיישב בכיסא הלא נוח לידי.
אני מביטה בו ואני רוצה לפרוץ בבכי אבל אני מרגישה חלשה מידי בשביל זה.
הוא נוגע בפניי וגורם לצמרמורת נעימה להופיע על גופי.
"למה?" הוא שואל מאופק.
"למה אתה פה?" אני שואלת חזרה, קולי עדיין חלש ומותש.
הוא לא עונה.
"אני לבד כריס. אני לבד. בן איתך ואתה שונא אותי איזבל לא רוצה לדבר איתי כרגע ג׳סטין ואני נפרדנו וההורים שלי אף פעם לא פה כשאני צריכה אותם!" אני אומרת במרירות.
"א..אני..אני לא שונא אותך" הוא אומר בגימגום.
אני מביטה בו מופתעת.
"אני פשוט כועס עלייך שלא סיפרת לי.." הוא אומר וממשיך ללטף את פניי.
"אני מצטערת" אמרתי שוב.
"תקשיבי, אני אשם בזה בדיוק כמוך." הוא אמר להוריד את ידו ממני ואני כבר מתגעגעת למגע שלו. הבטתי בו בחוסר הבנה.
"היום ההוא..שאמרתי כל כך הרבה שטויות, הייתי כל כך שיכור וכל כך מטומטם רק בגלל שמישהו התחיל איתך" הוא אמר ועכשיו הדמעות הופיעו בניגוד לרצוני. הוא זכר למה רבנו. אפילו אני לא זכרתי למה.
"זה הדבר שאני הכי מתחרט עליו בחיים שלי. והבנתי למה לא אמרת לי ברגע הראשון שידעת" הוא התוודה.
"אני מצטער שהתנהגתי אלייך כמו מניאק. הייתי אחד כזה ולך לא הגיע אחד כזה"
"וגם..את לא היחידה ששיקרה.." הוא אמר.
הבטתי בו עדיין במבט חסר ההבנה.
"אני לא בצבא..אני שחקן" הוא אמר ונשף בהקלה.
"למה שתסתיר את זה?" שאלתי מבולבלת.
"כי אני צריך לחזור..אני צריך לחזור לבית שלי בח"ול.. בעוד שבוע" הוא מנחית עליי את הפצצה הזו. "לא רציתי שתתרחקי ברגע שתדעי שאני פה בארץ רק לזמן קצר.." הוא צודק. זה מה שהייתי עושה.
"באמת התגעגעתי אלייך ורציתי להיות לידך כל זמן אפשרי. אבל היו דברים לא צפויים.." הוא גיחך.
חייכתי אליו, הרגשתי כל כך בעננים.
"אני אוהבת אותך" פלטתי. פאק. פאק. פאק. למה אמרתי את זה?
"אני יודע.." הוא ציחקק.
"מה?" שאלתי.
"זוכרת את היום ההוא שהיית שיכורה?" הוא שאל בחיוך ואני הנהנתי מפוחדת.
"אז כשלקחתי אותך לבית שלך.." הוא ציחקק שוב.
"מה עשיתי?" שאלתי באנחה.
הוא שוב ציחקק "טוב את סוג של גרמת לי לחטט לך בחזייה" הוא מילמל.
"אני עשיתי מה?!" צעקתי במבוכה. הרגשתי את לחיי מאדימות.
"ביקשתי ממך את המפתח של הבית ואת אמרת שהוא נמצא בכיס שלך ואז אמרתי שזה בכיס האחורי ובסוף אמרת שזה בחזייה שלך.." הוא מילמל.
קברתי את פניי האדומות בידיי. כשהוא צעק עליי בארוחה הוא דיבר אמת. זה באמת מה שקרה.
"פאק אני כזו מטומטמת" מילמלתי.
"מזל שאת המטומטמת שלי" הוא אמר בלחש. הלב שלי דפק מהר יותר וחזק יותר שלרגע חשבתי שהוא פשוט עומד לצאת מגופי.
הרמתי את ראשי מבין כפות ידיי והבטתי בעיניו החומות הנוצצות.
"ביקשת ממני לישון איתך..וישנתי..היית חצי רדומה ואמרת לי שאת עדיין אוהבת אותי" הוא אמר מהופנט מהמבטים בנינו, בדיוק כמוני.
נזכרתי עכשיו. בכל הלילה. הוא ליווה אותי לבית כשראה שאני שיכורה לגמרי ואני הצעתי לו לישון איתי..הוא עזר לי ללבוש את בגדיי אבל משום מה לא נגע בחלק התחתון של גופי.
"א..אני..מה..זה..כלומר..ב.." גימגמתי מילים חסרי משמעות.
"עניתי לך.." הוא אמר במבוכה ואני הבטתי בו סקרנית
"אמרתי לך שאני עדיין אוהב אותך גם"
בלעתי את הגוש הכבד שנתקע לי בגרון.
ופתאום הצלחתי לחייך. פתרון כשהוא לידי, אומר לי שהוא אוהב אותי, הכל נראה כל כך..אפשרי.
YOU ARE READING
fake
רומנטיקהאלינור מתערבת עם חברה הטוב ביותר, כריס שהיא תצליח להיות חברה שלו לחודש אחד בלי להיפרד ממנו. כריס בטוח בעצמו גם הוא וחושב שהוא יצליח להיות חבר של אלינור. הם מתערבים מי ייפרד אחד מהשני ראשון. הם מנסים לשבור אחד את השניה ולעשות את מה שהשני שונא, אך זה...
