fake

פרק 27: מזוייף

פאק. כריס צדק. כריס כל כך צדק! ואני כמו טיפשה התעלמתי מזה ועכשיו הוא כנראה רותח מעצבים עליי. ויש לו סיבה.
גאש אני כל כך מטומטמת..ואני לא חושבת שאני המטומטמת שלו יותר..

'כריס' אני כותבת לו.

'בבקשה תענה'

'אני מצטערת'

אבל הוא לא עונה.

כריס עם חברים שלו..החברים שלו תמיד נמצאים ליד המגרש!

אני לוקחת אוטובוס אל המגרש הקרוב לביתו של כריס ואני אכן רואה אותו ואת חבריו שם יושבים עם הגב אליי. אני מיד מזהה את השיער הפרוע הבלונדיני של כריס ואני ניגשת אליו.

"מי שולח לך הודעות?" אחד החברים שלו שואל, שון, אני חושב שקוראים לו.

"סתם.." הוא עונה.

"זו חברה שלך נכון?!" מישהו אחר אומר וכריס שותק.

"תגיד..זה נכון שבאמת הצלחת להשכיב אותה??" ג'יימס אומר בלחישה.

"מי סיפר לך את זה?!" כריס נלחץ לרגע.

"איזו בת אחת בשכבה אמרה שהיא ראתה אתכם נכנסים לחדר ביחד" שון עונה.

"אז זה כן?!" כולם שואלים הראש של כריס זז בתנועה קטנה של כן ואני מתפללת מעומק ליבי שהוא לא מחייך. הבנים מעבירים חיוכים גאים.

"סוף סוף, הגיע הזמן שמישהו ידפוק את הבתולה הזו כבר" אחד מהם אומר והלב שלי עוצר בפחד.

תגיד משהו כריס. תגיד משהו. אני מתפללת.
אבל רק שתיקה.

אני לא מצליחה לעצור את הדמעות והן זולגות על הלחיים שלי בלי הפסקה.

"אז..מתי אתה מתכנן לזרוק אותה?" שון שואל. הלב שלי עוצר.

בבקשה תגיד משהו אני מתפללת בליבי
תעשה משהו אני מקווה.
רק שיאמר מילה להגנתי.
בבקשה כריס אני מתחננת.

"לא יודע.." כריס אומר לבסוף והלב שלי נשבר.

"בשבוע הקרוב?" ג'יימס שואל "או שאתה מתכוון לעשות איתה עוד קצת" הוא אומר לו בטון מגעיל.
אני רוצה להקיא, הבטן שלי מתכווצת בכאב יחד עם כל איבר ואיבר בגופי.

הדמעות שלי כבר זולגות על הרצפה.

"לא, אני לא מתכוון לעשות איתה את זה שוב!" כריס אומר והנשימה שלי נעצרת.

"למה? היא הייתה עד כדי כך גרועה?" אחד מהם שאול בגיחוך וכולם צוחקים. גיחוך קטן של כריס שובר אותי.

"היא סתם זונה. אפילו שהכל מזוייף בנינו היא עדיין מצליחה לבגוד" כריס אומר.

בקבוק זכוכית מתנפץ על הרצפה. הם שותים. ועכשיו אני שמה לב לעשן שעולה. הם מעשנים.
ממתי כריס מעשן?

אני מנגבת את הדמעות.

מזוייף?

כל הפעמים האלה, שהתנשקנו, שאמרנו שאנחנו אוהבים זה את זו. הכל מזוייף?!

"טוב כדאי שאני אענה לה" הוא אומר להם בקול חלש.

הודעה נשלחת לטלפון שלי

'זה בסדר. אוהב אותך' הוא כותב.

"אל תטרח. הכל מזוייף בכל מקרה!" אני אומרת מאחוריו בקול רועד מבכי.

"אלינור??" הוא עונה בבהלה. "מה שמעת?"

"זה משנה?!" אני צועקת ומושכת באפי.

חבריו מגחכים מאחורה אומרים מילים כמו טוב חסכנו לך פרידה והולכים למקום אחר.

"תגיד לי שזה לא אתה אמרת את זה" אני מבקשת. הוא שותק.

"בבקשה כריס! תגיד לי שזה לא היית אתה! שאתה כן אוהב אותי" אני מתחננת בצעקות. הדמעות הופכות לדביקות על פניי. המבט שלו מלא צער וחרטה.

"אני כן אוהב אותך" הוא אומר.

"שקרן!" אני צועקת והולמת בחזה שלו אגרופים חזקים עד כמה שאני יכולה. הוא נותן לי להרביץ לו, וגם אילו כאב לו, הוא לא מראה את זה לשניה.
בן רגע הוא לוקח את ידי ומחזיק אותי מולו כשמרפקיי צמודים זה לזה.

"תניח לי כריס!" אני דורשת. הוא לא עושה כמבוקשי.

"זה מה שרצית הא? להיכנס לי למכנסיים?!" אני צועקת עליו והוא מביט בי מבולבל. "זה כל מה שאני בשבילך?! מטרה לכבוש?! זה מה שרצית?! לדפוק את הבתולה?!"

"לא אני לא" הוא ממלמל.

"תמשיך לשקר! כמו ששיקרת לי בכל הפעמים שאמרת לי שאתה אוהב אותי!" אני צועקת בבכי.

"את יכולה להקשיב לי לרגע?" הוא מבקש.

"אני סיימתי להקשיב לך! עכשיו אתה תקשיב לי! מה שהיה בנינו, היום וחצי הזה והשלושה שבועות של ההתערבות היו כלום! הכל היה מזוייף! היה לי קראש עליך מתחילת ההתערבות המטופשת הזו! אבל זה הכל מזוייף נכון?!" אני צוחקת צחוק חסר הומור, הדמעות בעיניי כבר יבשות ואני בטוחה שכיסיתי את ההספקת דמעות שלי לכל החיים.

"אנחנו כלום! בית הספר נגמר וכך גם אנחנו! אני לא רוצה שום קשר אליך! אם אני רק אראה אותך מתקרב אליי, אני נשבעת באלוהים כריס אני אהרוג אותך!" אני מאיימת בעיניים יוקדות בכעס.
הוא שותק. מוכה הלם.

"שמחה שהבהרנו את הנושא!" אני אומרת ונחלצת מזרועותיו והולכת לתחנת האוטובוס. לא רוצה לראות אותו יותר לעולם.

------