אולי אני צריכה להגיד לו את זה. אולי אני פשוט צריכה לראות אותו שוב למרות שלא עברו יותר מעשר דקות מאז שהוא יצא מהדלת הזו. אני מתלבשת במהירות
"בן בוא. הולכים" אמרתי והוא רץ אל ידיי ואני מחזיקה אותו.
אני עוצרת בפתח הבית של איזבל ובן רץ אליה והם מחייכים אלייך אומרים שלום.
תודה לאל שיש לי את איזבל, אחרת אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת.
לחצתי על הגז, אולי חזק יותר ממה שהייתי צריכה ואולי לא באמת היה לי אכפת.
בזמן שדיברנו מעט הוא הזכיר היכן הוא גר, אז התחלתי לחפש בין הבתים את שם המשפחה שלו תלוי על הבית. חמש דקות..רבע שעה..עשרים דקות..
מצאתי!
נכנסתי לכיוון הבית בחשש.
אני עוצרת בפתח הבית, בולעת רוק בכבדות.
לפני שאני נכנסת אני שומעת צעקות, של בחורה.
"די לשקר לי, ולעצמך כריס. שנינו יודעים שלא היית אצל רוי אתמול בלילה כי שאלתי אותו" היא צעקה.
אני לא רוצה להאזין לזה.
אני פונה אחורה.
"הייתי עם ידידה" הוא אמר פתאום.
"ישנת אצלה?" היא שאלה בתקיפות כזו שאפילו בי עבר רעד.
"כן. יש לה חדר אורחים" הוא אמר. זה נכון, באמת יש לי חדר אורחים והוא אכן ישן שם.
לפני שתיקה כנראה שהבחורה נרגעה לאחר זמן רב.
"בסדר. תזמין אותה לארוחת צהריים מחר" היא אמרה בקול חלקלק, הקול שלה היה כל כך מוכר אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה.
חזרתי על עיקבותיי היישר אל תוך המכונית שלי. בדרך התקשרתי לאיזבל שאמרה לי שהיא תשמור על בן בשמחה ושהוא ישמח לישון אצלה.
הלכתי למועדון הכי קרוב לבית שהיה לי, אני אחזור ברגל.
ישבתי על הבר עם בג'ינס הצמוד והחולצה שהייתה מעט חשופה, אני לא יודעת למה השקעתי ככה. הייתי אמורה לדבר עם כריס, זה לא דרש תלבושת שכזו.
ביקשתי עוד שתיה חריפה. ושוב. ושוב. אולי עוד אחד אחרון. זה בטוח יהיה האחרון. עכשיו אני מבטיחה לעצמי שזה האחרון ואחרי זה הפסקתי לספור או לשתות, אני לא זוכרת, הראש שלי הכי מסוחרר מעט ואני רק רציתי לקום מהכיסא ולקחת את עצמי לבית.
לקחתי את עצמי בכבדות, שיכורה לגמרי אל הרחבה, מגיע לי קצת להינות.
רקדתי ורקדתי וחשבתי שאני סוף סוף משתחררת, מהכל.
אין יותר דאגות של אמא. אין יותר דאגות את דוגמנית. אין יותר חזרות להצגה. אין יותר כריס. יש רק את המוזיקה, ואני צריכה לרקוד כל עוד היא ממשיכה.
אני ממשיכה לרקוד עד שמישהו לוקח אותי צמוד אליו לפני שאני מספיקה לעשות משהו הוא מתחכך בי.
"עזוב אותי!" אני אומרת. הוא שומע. אף אחד לא רואה.
"אני לא רוצה!" אני אומרת בבהירות אבל לו לא אכפת והוא ממשיך להצמיד אותי אליו למרות שאני מרחיקה אותו ממני עד כמה שידיי הרפויות והקצרות מצליחות בך.
"היא אמרה שהיא לא רוצה!" אני שומעת פתאום והגבר עף הצידה היישר אל הריצפה.
כריס.
אני רצה אליו ומחבקת אותו חזק.
"בואי" הוא אומר כועס.
הוא מוביל אותי לביתי הוא לא רחוק יותר מחצי קילומטר.
"איפה המפתח לבית, אלינור?" הוא שואל.
אני מחייכת חיוך שיכור וערמומי "אצלי בכיס"
הוא מושיט את ידו לכיס הקידמי
"האחורי" אני ממשיכה את המשפט.
הוא נאנח ומשש את כיסיי הג'ינס האחוריים שלי.
אני מתחילה לצחוק.
"איפה זה אלינור?" הוא שואל מתוסכל.
"עבדתי עליך!" אני אומרת כמו ילדה קטנה "הוא בכלל בחזיה שלי.
"אלינור מספיק עם השטויות" הוא מבקש.
"הוא באמת שם. באמת באמת" אני אומרת ומתכוונת לכך. מפתח באמת היה בחזייתי.
"אז תביאי לי אותו אלינור" הוא מבקש ואני מצחקקת "אני לא יכולה. אני יותר מידי שיכורה" אני אומרת מרוצה מעצמי.
הוא שוב נאנח. באילוץ רב הוא מחטט בחזיה שלי ומודה שהמפתח באמת נמצא שם.
הוא פותח את הדלת ומרחיק את המפתח ממנו כאילו הוא מחלה מדבקת ביותר ובקושי רב מעלה אותי אל החדר שלי.
"אולי תישן איתי?" אני שואלת בתחנונים.
"בחייך אלינור" הוא אומר ושוב, בפעם השלישית לשעה הזו הוא נאנח.
"בבקשה" אני ממשיכה להתחנן.
הוא מוריד את בגדיי ומלביש על גופי את החלק העליון של הפיג'מה.
אני נכנסת בין השמיכות והוא נכנס גם הוא לאחר שהוריד את מכנסיו.
"אני עדיין אוהבת אותך" אמרתי לעצמי.
ואולי דמיינתי, ואולי כבר חלמתי אבל יכולתי להשבע שהוא אמר לי שהוא עדיין אוהב אותי יותר.
YOU ARE READING
fake
Romanceאלינור מתערבת עם חברה הטוב ביותר, כריס שהיא תצליח להיות חברה שלו לחודש אחד בלי להיפרד ממנו. כריס בטוח בעצמו גם הוא וחושב שהוא יצליח להיות חבר של אלינור. הם מתערבים מי ייפרד אחד מהשני ראשון. הם מנסים לשבור אחד את השניה ולעשות את מה שהשני שונא, אך זה...
