בלתי שבירה

פרק 4

איב
קרנות השמש מציצות מהחלון ואני פוקחת את עיניי באיטיות.
סרגיי נעמד ליד החלון וכשעיניי קולטות אותו, בחילה עולה בגרוני.
״בוקר טוב יפייפיה.״ הוא מתקדם לעבר המיטה ומתיישב על קצה, נועץ בעיניי את עיניו ומחייך בזממיות. ״היום נטפל בך.״
״אתה לא מאיים עליי.״ אני שוב מבהירה והוא צוחק בקול.
״את אמיצה מאוד.״ הוא שולח את ידו אל פניי. ״אני אוהב את זה.״
בשניה שכף ידו נוגעת בלחי שלי אני מרימה את הראש ונושכת אותה בחוזקה, מסרבת לשחרר.
בידו השניה הוא תופס את צווארי וחונק אותו ולאחר כמה שניות שאני מרגישה שאני עומדת לאבד הכרה, אני משחררת את שיניי ממנו.
הוא מקלל ברוסית וקם לכיוון המזוודה החומה שאיגור הביא לו.
אתמול הוא לא אנס אותי כי הוא דימם מראשו ולאחר שהתאושש שמענו יריות שמגיעות מהבית אז הוא יצא במהירות.
הודות למי שירה, ניצלתי מהזין המגעיל של הרוסי הזה.
הוא שולף שוט מהמזוודה ומניח אותו עליה, מתקדם לעברי ומושך את ידיי למעלה בתנועה מהירה.
הפעם, אני אפילו לא מנסה להשתחרר מאחיזתו. אני נותנת לו להוביל ולאזוק את ידיי למוט הנמצא מעליי.
״אני לא יודע מה איתך אבל כשאני מזיין מישהי אני אוהב לעשות את זה בכיף, מבלי לפקח עליה כל הזמן שלא תנשך אותי או משהו.״ הוא אומר לאחר שידיי כבולות מעל ראשי והוא בוחן אותי במבטו.
״נחמד לדעת שיש מישהי בכלל שמוכנה להזדיין איתך.״ אני מתגרה בו.
הוא מצקצק בלשונו ולוקח את השוט בידו. ״אחרי שהשוט יקרע את עורך את תתחנני שאפסיק ואזיין אותך.״
״אני דווקא אוהבת לשלב.״ אני שוב עוקצת. ״פשוט תלוי עם מי.״
הרעש של הנפת השוט מפצח את האוויר ומתחזק כשהוא בא במגע עם אחורי רגליי. אני צועקת ונושכת את שפתי התחתונה חזק כל כך עד שטעם הדם מתפשט בפי. עיניי נעצמות ואני מנסה להתעשת. הצלפה נוספת קורעת את עורי, ברכיי מתקפלות ואני מרגישה שדם זולג במורד רגליי. אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומרגישה שדמעות לא רצוניות מכסות את עיניי. אני לא אבכה, לא מולו. לא אתן לו את התענוג.
״את מפתיעה אותי, אני צריך לחזק את ההצלפות?״ הוא אומר ומסתובב כדי להביט בי. דמעותיי כבר התייבשו ושום סימן להן לא נראה על פניי. הוא מתקרב ואוחז בסנטרי, מכוון את ראשי כדי שאביט בו.
אני מסתכלת עליו ומחייכת בגיחוך. ״מי אמר שאני לא נהנית מהכאב?״
הפתעה נראית על פניו ואני מרגישה את ליבי מנטר מתחושת הניצחון.
״מעולה. אם תקשיבי לי תהני הרבה יותר.״ הוא מחייך ברשעות וחוזר להצליף בגבי. פעם אחר פעם. גופי נקרע ובוער מעוצמת ההצלפה שמתחזקת בכל רגע. אני משתדלת לא לצרוח, לא לבכות, להישאר חזקה. מדי פעם אני מועדת ודמעה זולגת מעיניי, צרחה בלתי רצונית נפלטת מגרוני, אבל אני דואגת להמשיך לשדר ביטחון בעיניי ובגופי. 
אחרי מספר הצלפות הוא נעצר. שואג בייאוש וזורק את השוט לצד השני של החדר.
״כן?״ הוא צועק בעצבים אחרי שהוא עונה לצלצול הטלפון.
קול גברי יורה פרטים מצידו השני של הקו וסרגיי נהיה עצבני יותר.
״אני יוצא.״ הוא צועק ומנתק את הטלפון. לפני שהוא יוצא מהחדר, הוא מתיר את הקשרים מהמוט העליון ומשאיר אותי כבולה לכיסא. באותו מצב שהייתי לפני, כשידיי אזוקות ורגליי מחוברות למוט הטלסקופי הזה שגורם להן להיות מפושקות.
יריות רחוקות נשמעות מחוץ לדלת וכאן אני מבינה שהמלחמה בין המאפיות לעולם לא תיפסק ויכול להיות שאפילו תתן לי זמן לברוח.
אני מנסה להשתחרר מהאזיקים ללא הצלחה אבל עוד כמה נסיונות ואני אצליח לצאת מהם, אני בטוחה.