בלתי שבירה

פרק 28

איב
מתיאו כנראה עדיין לא מכיר אותי. אני יודעת שהוא מתכנן משהו ואם הוא חושב שלהסתיר את זה ממני ימנע את ההתערבות שלי בעניין, הוא טועה בגדול כי סביר להניח שיקרה ההפך הגמור.
בזמן שהוא התקלח, בלעתי משכך כאבים חזק, לקחתי את אחד האקדחים מחגורת הנשק שלו והחבאתי אותו מתחת למיטה עד שהוא יתחפף מהחדר. מיד כשהוא יצא, לבשתי טייץ שחור וחולצת וי שחורה וצמודה שחושפת מעט את הבטן והתגנבתי לתא המטען של הרכב שלו רגע לפני שהם יצאו מהמטווח והתחלקו לצוותים.
לא ידעתי לאן אנחנו נוסעים או כמה זמן זה יקח, רק קיוויתי שאצליח לתפקד למרות הכאב שקצת מקשה עליי.
רוב הנסיעה עוברת בשקט ובלי יותר מדי דיבורים, מה שלא כל כך בא לטובתי כי אני לא יכולה לעשות רעש מיותר למרות הבורות והעפר שמרעידים את הרכב ומחזקים את הכאב.
אחרי שעה בערך, הרכב עוצר והגברים יוצאים. אני ממהרת לפתוח מעט את הדלת כדי לא להינעל פה וברגע שהמרחק בינינו גדל מספיק כדי שאוכל להתחמק משדה הראייה שלהם, אני יוצאת מהאוטו וסורקת את הסביבה לפני שאני מתחילה לעקוב אחריהם.
אחרי רבע שעה בערך אני מגיעה לאיזור המסועים וקולטת כמויות אדירות של סמים וחיילים רוסים שמשגיחים עליהן.
עיניי מחפשות מקום טוב יותר להתחבא בו לפני שיתחיל כל הבלאגן ואני אהפוך להיות המטרה אבל כרגיל, עם מזל נאחס כמו שלי, הכל נשאר בגדר מחשבה.
רעש יריות מתחיל להישמע בעוצמות ברחבי המספנה וברגע שאני מציצה החוצה, פי נפער בהלם למראה הכמויות העצומות של הדם והגופות שמוטלות על הרצפה.
אני מרימה את מבטי בזהירות ומחפשת בעיניי את מתיאו או את אחד מהחיילים שכבר הספקתי לזהות.
לפתע יד חוסמת את פי מאחור ואני מנסה להשתחרר מאחיזתו החזקה.
״תירגעי זה אני.״ הקול המוכר לוחש לאוזני אך אני לא מרפה עד שפניו נכנסות לשדה הראייה שלי ואני מצליחה לזהות אותו. ״אני כבר אטפל בך בבית על האומץ המפגר שלך, בנתיים אל תחשבי לזוז מילימטר לכיוון המרחץ דמים שבחוץ.״ מתיאו משחרר את כף ידו מפי ויוצא חזרה מבלי לומר מילה נוספת או להסתכל לכיוון שלי.
אני מתאפסת אחרי כמה שניות של הלם, בעיקר ברגע שהקולות של היריות והצעדים מתקרבים יותר ויותר עד שאחד האקדחים נזרק על הרצפה ואני מתפללת בליבי שזה לא האקדח של מתיאו.
״מה חשבת שיקרה מתיאו בצ׳יאני?״ קול עמוק עם מבטא רוסי מלווה בצחוק מרושע הולך ומתקרב לאיזור שאני נמצאת בו ואני מניחה שמתיאו קרוב. ״הכל היה רגוע לפני שהחלטת לשמור אצלך את הזונה הזו. למה אתה מכניס את עצמך לצרות?״ הוא ממשיך להתקרב ואני מרגישה איך הדופק שלי מאיץ קיצונית. ״חשבתי שהמאפיה קודמת לכל לא?״
ריאותיי יונקות נשימה עמוקה עד כמה שאפשר לפני שאני מביטה לצד ורואה את מתיאו הולך אחורה כשאין שום כלי נשק בידיו.
הדופק פועם בראשי ואני מאלצת את עצמי להירגע ולחשוב איך אני מחלצת את שנינו מהסיטואציה הזו, אחרת גם בגיהינום אני איאלץ לחלוק איתו מרחב.
אני מסמנת בראשי למתיאו שימשיך לזוז אחורה ולמרות שהוא לא מסתכל עליי ישירות, אני מקווה שהצלחתי להכנס לשדה הראייה שלו.
״בלעת את הלשון?״ הרוסי ממשיך להתגרות בו ומתיאו ממשיך לזוז אחורנית. ״אתה רוצה לומר לי איפה איב מסתתרת לפני שהחיים שלך מסתיימים בכדור לראש?״ בשלב הזה הרוסי כבר נכנס לשדה הראייה שלי ואני טוענת את האקדח ויוצאת לאחורי גבו.
״למען האמת,״ אני אומרת בחיוך מנצח. ״אני ממש מאחוריך.״
הוא לא מספיק להסתובב ואני יורה ישירות לראשו. שפריצים של דם ניתזים לעבר פניי והרוסי המזדיין נופל לרצפה.
מתיאו מתיישב על ברכיו ומצמיד שני אצבעות לצווארו המדמם של הרוסי כדי לוודא מוות ומרים את מבטו אליי אחרי כמה שניות. ״את בסדר?״
״יותר טוב מזה אשתגע.״ אני מחייכת בסיפוק ותוחבת את האקדח חזרה לחגורת מכנסיי. האנדרנלין מעיף אותי וגם הכאב שהיה לי מהחתך נעלם לגמרי.
הוא מחייך ומרים את הקשר. ״תשתלטו על האוניה, שום משלוח של סמים לא יצא פה.״
״בוס, כאן הצוות של אנחל, המשלוח של הסמים כבר בדרכו למשאיות שלנו.״ קול נשמע מבעד לקשר ואני מתכופפת כדי להסתכל על הבן זונה שחיפש אותי.
״איב אנחנו צריכים ללכת, המשטרות כבר קיבלו קריאה לכאן.״ מתיאו אומר ואני מרימה אליו את מבטי לפני שאני קמה. ״תאמיני לי בכל סיטואציה אחרת הייתי חושב על כמה דברים שאת יכולה לעשות מלמטה אבל עכשיו אין לנו זמן.״ הוא מחייך את החיוך הזדוני והבעה גועלית מתפרשת על פניי. ״חתיכת דוחה.״ אני צוחקת בזמן שאני נעמדת ומתחילה לצעוד לכיוון היציאה.
תוך עשר דקות כולם בחוץ, הסמים כבר מסודרים במשאיות שהתחילו לנסוע לעיר והמספנה מתפוצצת יחד עם כל הגופות כשברקע הסירנות של המשטרות הולכות וקרבות.
״איך הגעת לפה בכלל?״ מתיאו שואל אותי בזמן שאנחנו נוסעים.
החיילים שהגיעו איתו חזרו עם המשאיות כך שעכשיו רק אני והוא נמצאים ברכב ובדרך חזרה לאחוזה.
״התחבאתי בתא מטען.״ אני עונה בפשטות כאילו שזה הדבר הכי מובן מאליו בעולם.
״אני לא מצליח להבין אותך לפעמים.״ הוא מסתכל על הכביש ואומר בתהייה לא ברורה.
״אתה לא הראשון וכנראה שגם לא האחרון.״ אני מגחכת ומביטה במראות הרכב.
״את היית פאקינג פצועה!״ הוא מרים את קולו. ״את יודעת מה היה קורה אם היית נתפסת?!״
״אבל לא נתפסתי.״ אני אומרת בגלגול עיניים. ״אתה נשאר בעבר, מה שהיה נגמר ונגמר בסוף טוב אז חבל על העצבים.״
״איב את כנראה שוכחת שהם מחפשים אותך ובגלל זה הם תוקפים אותנו בכל הזדמנות!״ הוא מכה בהגה בעצבים.
״תוריד אותי פה עכשיו!״ אני מנסה להישאר רגועה ללא הצלחה.
״מה?״ חוסר אמון נשמע בקולו.
״שמעת מה אמרתי!״ הטונים בקולי עדיין גבוהים. ״אם אני זו שמביאה לך את כל הבעיות, תיפטר ממני כבר במקום לדחוף את העקיצות האלה כל הזמן!״
״איב אני לא עוקץ רק אמרתי ש-״ הוא מתחיל לומר ואני קוטעת אותו. ״זה לא מעניין אותי מה אמרת, תעצור את הרכב או שאני קופצת מהאוטו. נראה לי שכבר הוכחתי לך שפחדנית אני לא!״
הוא לוחץ על כפתור ברכב ומגביר מהירות במקום לעצור.
״צריך לדבר איתך בסינית?!״ אני מניפה יד אל מול פניו כדי למשוך אליי את תשומת ליבו.
״תשמעי את מה שיש לי להגיד ואחר כך תקפצי מאיפה שאת רוצה.״ הקול של מתיאו נשמע נינוח בהשוואה לעצבים שנבנים בתוכי.
״אני לא רוצה לשמוע אותך.״ אני מנמיכה את הטונים ומסיטה את מבטי לצד השני תוך כדי שידיי שלובות בכעס.
״אז תירגעי ונדבר.״ הוא אומר וממשיך בנסיעה ללא מילה.
שאר הנסיעה עברה בדממה חוץ מהעצבים שעשו מסיבה בראש שלי ורק חיכו מתי לצאת ולהתפוצץ.
איך שמתיאו חנה את האוטו, יצאתי מבלי לחכות לו ועליתי ישירות למקלחת. המקום היחיד שמרגיע אותי.
כשהייתי קטנה, תמיד אחרי ריב עם המשפחה הייתי בורחת למקלחת ופורקת שם את כל העצבים שלי עד שהייתי בוכה. לא הסכמתי שאף אחד ידע על זה או יראה אותי בוכה. עם הזמן כשהתבגרתי, כבר למדתי לשלוט בבכי וברוב הזמן גם בעצבים. אבל אם יש משהו שיכול להחזיר אותי לשם, זה חוסר הערכה.
אני מתפשטת בזריזות ונעמדת תחת זרם המים הרותחים, נושפת בהקלה כשהטיפות נופלות על פניי ושוטפות ממני את הכעס.
אחרי עשרים דקות בערך, אני עוטפת על גופי מגבת ויוצאת מהמקלחת לחדר הארונות.
״נרגעת?״ מתיאו נשען על המשקוף כשידיו משולבות ועיניו מסיירות על גופי בטיולן הקבוע.
״לא.״ אני מרגישה איך שוב הדופק שלי מאיץ.
״איב את לא מבינה שהיית בסכנה?״ הוא מתקרב אליי.
״אתה לא מתבייש?״ אני מגחכת בחוסר אמון. ״אם לא הייתי שם, אתה לא היית מדבר איתי עכשיו!״
״אני יודע ואני מעריך את זה.״ הוא אומר וגיחוך נוסף נפלט מפי בזלזול. ״אבל את צריכה להבין שלמרות שאני עושה הכל כדי להגן עלייך, כלום לא עובד לי כי את לא מסוגלת להקשיב.״
״אני מקשיבה למה שרלוונטי.״ קולי נשמע תקיף אבל רגוע יחסית.
״מה היה קורה אם מישהו היה עולה עלייך והורג אותך? את חושבת שהייתי מסוגל לומר להורים שלך שאת כבר לא פה? את חושבת שאני הייתי יכול להמשיך בחיים שלי?״ הוא תופס בראשו בעצבים.
״בסדר, אני אשתדל להיזהר יותר.״ אני מגלגלת עיניים ומתעצבנת על המשפט שאמרתי. אמנם אמרתי אותו רק כי ראיתי שאין פואנטה לשיחה הזו כי אני לא אשתנה, אבל אין לי כוח להמשיך לנהל אותה.
״את יודעת שאת משקרת לעצמך.״ הוא אומר אחרי דקה וזוויות פי מתעקלות לחיוך קטן. ״אז מה אתה רוצה שאגיד לך?״
״שאת אוהבת אותי.״