בלתי שבירה

פרק 9

איב
יריתי בשניים מהאויבים שפרצו הנה הלילה. ואם זה לא מספיק, תפרתי את מתיאו ללא ניסיון או ידע נרחב.
לא מפריע לי שרצחתי אותם, הגנתי על עצמי לפני שהגנתי על מתיאו. בזמן שהדלת נפתחה בהשתאות אך לא נשמע קול מכיוונה, ידעתי שלא מדובר במתיאו או באחד מאנשיו. ובכל זאת, החלטתי לעלות ולראות במי מדובר. כרגיל, מתוך סקרנות שעד עכשיו הובילה אותי לצרות.
ראיתי אותם כמעט בקושי בגלל החושך, הסתפקתי בעיקר בצל שלהם כדי להבין שהם מתקרבים לעברי, אבל בשניה האחרונה מתיאו נכנס ומשך אליו את תשומת הלב.
ניצלתי את ההזדמנות ובזמן שמתיאו משך אליו את תשומת הלב, חטפתי אקדח מחגורת הנשק של אחד מהם ויריתי, מבלי לחשוב יותר מדי. שני יריות פשוטות אבל מדויקות.
ידעתי שמתיאו היה צריך להביא לי אקדח ליתר ביטחון. עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי הסקרנות שלי לא כל כך בעייתית.
מתיאו הציל אותי אבל לא בגלל זה יריתי בהם. יריתי כי ידעתי שמתיאו לא יצליח לגבור עליהם לבד ואז אנחנו נהיה המטרה הבאה.
אני לא מפחדת מהמוות, אבל אני לא אקח על עצמי מוות של חפים מפשע. מוות של נשים תמימות עם לב טוב. אני יודעת שהם מחפשים אותי. אני יודעת שהם היו רוצחים אותי כנקמה ויחד איתי את כל הנשים ששהו איתי, ולכן נלחמתי.
יכולתי לנצל את ההזדמנות ולברוח. לעזוב את מתיאו למות בשקט ולטוס חזרה לישראל. אבל משהו בי עצר אותי מלעשות את זה.
כשתפרתי את מתיאו, לא חשבתי על איך אני יוצאת מפה כמו תמיד. חשבתי על איך אני משאירה אותו בחיים.
אולי זה מתוך הכרת תודה ואולי מאכפתיות, אבל מה שכן, שני האופציות מעלות לי את הסעיף.
אני שוטפת את ידיי מהדם של מתיאו בכיור שבחדרי הקטן, משפשפת אותן עם סבון וחושבת על מה שקרה בשעה האחרונה.
הדלת נפתחת ואני מתנערת ממחשבותיי, מגלה את מתיאו לצד גבר בסביבות גיל ה-60 לחייו עם סטטוסקופ התלוי על עורפו.
״אתה בטח הרופא.״ אני קובעת בביטחון. ״לא נפצעתי, הסר דאגה מליבך.״ אני מוסיפה בציניות.
״אני לא דואג, את נראית לי פייטרית אמיתית שלא זקוקה לעזרה מאדם כמוני.״ הוא מתקדם לעברי ונועץ בי מבט.
אני מסתכלת בעיניו כדי לנסות לפענח מה הוא רוצה ממני ואני תוהה אם זה קשור לתפירה או לטיפול במתיאו.
״מאיפה למדת לתפור ככה?״ הוא מתעניין. בינגו.
״מה זה משנה?״ אני מצמצמת את עיניי.
״תראי אני מבין שאת קצת נסערת.״ הוא אומר בחום. ״אני שואל כי התפירה מקצועית בהחלט.״
חיוך חצי עקום נשקף על פניי למשמע דבריו והוא מצטרף אליי.
״החיוך שלך מדבק.״ הוא מציין. ״עכשיו את רגועה יותר?״
״למדתי תפירה באופן עצמאי בבית.״ אני פולטת מהר מדי.
״זה לא הגיוני.״ הוא מיד קובע. ״אם לא היית צעירה הייתי חושב שאת רופאה בכירה, התפירה מדויקת כמו שציינתי כבר קודם.״
אני מושכת בכתפיי, נעמדת ומורידה את מכנס הטרנינג עד לחצי ירך.
״רואה את זה?״ אני מצביעה על צלקת של תפירה. ״כשהייתי בצבא, דקרו אותי בדרך לבית ובמקום ללכת לבית החולים, תפרתי את עצמי.״
הוא מרכיב את משקפיו התלויים על צווארו ובוחן את הצלקת.
כעבור דקה או שתיים, הוא נעמד ואני מרימה חזרה את המכנס.
״מתיאו.״ הוא מביט בי בזמן שהוא קורא לו. ״אני חושב ששירותיי כבר לא נחוצים, אתם בהחלט יכולים להסתדר-״.
״ממש לא.״ אני קוטעת אותו מיד. ״היום זה היה חד פעמי, לא להתרגל.״ קולי נשמע מבהיר במיוחד.
״כאב לך לטפל בי?״ מתיאו מביט בי ומתגרה בקול ציני במיוחד.
״האמת שכן.״ אני מחזירה בחיוך מזויף, כזה שבהחלט מבחינים בזיופו. ״הייתי מעדיפה להשאיר אותך לדמם למוות.״
״טוב אני חושב שהגיע זמני ללכת.״ הרופא קוטע את קרב המבטים בינינו ומעיף מבט בשעונו. ״היה נחמד להכיר.״
הוא יוצא מהחדר ומתיאו מביט בי פעם אחרונה לפני שיוצא וסוגר בפניי את הדלת. לעזאזל, אני חייבת לברוח מפה.

אחרי שעה וחצי, מתיאו נכנס כשעל גופו טרנינג שחור של נייק וידיו אוחזות בשקיות ענקיות ומפוצצות ממקדונלדס.
אני מסתכלת עליו בשאלה אך הוא לא מגיב רק מתיישב מולי על הרצפה ומסדר בינינו את תכולת השקיות.
״אל תדאגי זה כשר.״ הוא אומר בזמן שהוא פותח את הקופסאות וחושף המבורגרים, נאגטס, צ׳יפס ועוד מלא תוספות ודברים טעימים.
״מאיפה אתה יודע שאני אוכלת כשר?״ אני תוהה בהרמת גבה.
״אני יודע הכל.״ הוא מגיש לי המבורגר בחיוך מזמין.
אני נאנחת בייאוש ולוקחת מידו את ההמבורגר.
הוא נוגס בהמבורגר שלו ודוחף לפיו קצת צ׳יפס. ״תאכלי.״ הוא אומר בפה מלא ומחווה בראשו לכיוון ידיי שאוחזות בהמבורגר שלי. אני מתחילה לאכול ומחליטה לנצל את ההזדמנות ולשאול שאלות. ״מה הקטע עם החטיפה הזו?״
״מה זאת אומרת?״ מתיאו אומר בחוסר הבנה.
״אתה חטפת אותי אבל מביא לי בגדים ואוכל ממקדונלדס?״
״איב אני לא חטפתי אותך.״ הוא מבהיר. ״אני הצלתי אותך מהרוסים. נראה לך שאחרי הבלאגן שעשית היו משאירים אותך בחיים?״
״הייתי מוצאת דרך לברוח מהם.״ ביטחון נשקף בקולי.
״את מזלזלת במאפיה הרוסית.״ הוא קובע. ״התעסקת עם אחת המאפיות הכי חזקות בעולם.״
״ולמה היה כל כך אכפת לך ממני?״ אני שואלת לפני שאני לוקחת ביס נוסף מההמבורגר.
״כי את מסכנת גם אותי.״ הוא אומר כאילו שזה ברור מאליו. ״אנחנו האויבים הכי גדולים של המאפיה הרוסית. היו רואים במצלמות שדנילו ומרטינז היו איתך והיו מקשרים שאנחנו אלה ששלחנו אותך אליו.״
״אבל הוא זה שחטף אותי.״ אני אומרת ולוקחת ביס נוסף מההמבורגר.
״ואולי החיילים שלו לא ידעו מזה?״ הוא שואל רטורית. ״או שהם היו ממשיכים להתעלל בך כדי להבהיר מסר או להתנקם?״
אני חושבת על דבריו ולא עונה, מבינה שהוא צודק.
״את יכולה לברוח בכל זמן שתרצי.״ הוא מבהיר. ״אני לא כולא אותך פה. רק חשוב לי שתביני שגורלך בידייך, לא תהיה לי עלייך אחריות.״
״אני יכולה להתקשר להורים שלי?״ זה הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו כשהוא מדבר על הגורל שלי. המחשבה שאולי אני אמות ויבשרו להורים שלי על כך. הם יישברו מזה.
״בתנאי אחד,״ הוא מהנהן. ״אני נשאר פה כדי לוודא שאת לא פולטת דברים מיותרים.״
״אין בעיה.״ אני אומרת מיד וממשיכה לאכול.
״אז את יהודיה?״ מתיאו שואל ואני מגחכת כשאני שמה לב שהוא מנסה לפתח שיחה. הוא הרי יודע עליי הכל.
״מן הסתם.״ אני עונה בטריוויליות.
״גם אני יהודי, אבל רק מצד אחד.״ הוא אומר כדרך אגב.
״אתה יהודי ואתה הבוס של המאפיה האיטלקית?״ אני שואלת בתיאטרליות.
״אני יהודי רק מצד אימא שלי ובנצרות לא מתייחסים למוצא האימא אז אני נחשב נוצרי.״ הוא מסביר ומפתיע אותי.
״אצלנו מתייחסים למוצא של האימא ולא של האבא.״ אני מסבירה לו בחזרה. ״אז טכנית, אצלנו אתה נחשב יהודי.״
״זה אומר שלפי הדת שלכם, אני יכול להתחתן איתך?״ מתיאו מנסה לשעשע אותי וגורם לי להיחנק קלות ולפניי להאדים.
״עם כל יהודיה אחרת כן, איתי ספציפית לא.״ אני מבהירה.
״אבל את יהודיה.״ הוא חוזר על העובדה בחיוך קטן.
״אבל אני שונאת אותך, אז הדוגמא שלנו לא טובה.״ אני מוחה בכעס.
״אף אחד לא יספוג כדור מבן אדם שהוא שונא.״ הוא מחייך בהתחכמות. ״אם היית שונאת אותי, לא היית מסכימה אפילו לאכול כשאני נמצא מולך.״
אני חושבת על דבריו ושותקת, שוב. פאק.