בלתי שבירה

פרק 6

איב
״טוב בקיצור מה התכנית?״ אני אומרת בחוסר עניין.
״התכנית לא ברורה מאליו?״ הבוס מחזיר לי בשאלה.
״תקשיב לי טוב אדון בוס או מה שלא תהיה.״ אני משלבת את ידיי ומזדקפת. ״תגיד מה שאתה רוצה להגיד ואל תדבר איתי בקודים.״
״קודם כל אני אבהיר לך משהו.״ הוא מרצין את פניו. ״אני לא הרוסי המסריח שריחם עלייך. אם את תדברי לא יפה, אני אדאג לגרום לך להצטער על זה כל דקה שאת חיה.״
אני נשענת לאחור בכיסאי ומגלגלת עיניים בגיחוך. ״אני מציעה לך לשמור את האיומים שלך לאנשים שהם יכולים להשפיע עליהם.״
״את נכנסת לכלוב של אריה רעב.״ הוא מציב את העובדה.
״אני אוהבת אריות.״ אני מתחכמת במשיכת כתפיים.
הוא מסתכל עליי ושותק לכמה דקות כשחצי חיוך מרוח על פניו.
אני לא יודעת עם מי הסתבכתי הפעם, אבל מה שבטוח הוא שגם הוא לא האדם שישחרר אותי מפה.
אני מנצלת את השקט וסוקרת את גופו מכף רגל ועד ראש. הוא לבוש בחליפה שחורה מהודקת ושיערו החום קצר ומסודר.
שרירי הלסת שלו סוגרים את פניו בצורה מושלמת ומבין הזיפים הסקסיים שמשורטטים היטב, צלקת לא קטנה ולא גדולה מתפרשת מצד שמאל של השפה התחתונה שלו ועד הקו שממנו מתחיל הסנטר.
שפתיו מלאות ובשרניות וגוון עורו שזוף בצורה אחידה ויפייפיה. אפו שבור אך לא מכוער מדי ועיניו החומות משדרות קור ואולי גם קצת כעס אחרי הדברים שאמרתי.
ידעתי שהוא לא ישחרר אותי ולכן העזתי להתחצף ולהתחכם.
אני לא טיפשה ואני יודעת להתחנף כשצריך, למרות שזה קורה לעיתים רחוקות מאוד. פה הבנתי שזה אבוד לי מראש עוד כשיצאתי מביתו של הרוסי יחד עם שני הבחורים.
שתי דפיקות דלת קוטעות את מחשבותיי ואת מבטינו המצטלבים.
שני הבחורים שהביאו אותי לפה נכנסים בביטחון ותופסים בכתפיי.
״אני יודעת ללכת לבד.״ אני מנערת אותם מעליי ומתקדמת ליציאה.
הם מובילים אותי במעלה האחוזה וחושפים בפניי את גודלה העצום ואת יופייה המשתק.
בזמן שעיניי ממשיכות בסריקה, אחד הבחורים עוקף אותי ופותח דלת מעץ בעוד שהשני דוחף אותי לשם.
אני מסתכלת סביבי, קר אבל לפחות קצת מואר.
החדר מכיל מיטה קטנה וחדר אמבטיה עם שירותים וכיור. די פשוט ולא קשור לאחוזה מבחינת מראה.
עיניי פוגשות במצלמה קטנה שמשקיפה עליי ואני מסתכלת בגיחוך לכיוונה כדי להעביר את המסר. כמה עלוב.
רגע לאחר מכן, ״הבוס״ נכנס כשכיסא תלוי על ידו האחת וצלחת אוכל בידו השנייה.
אני בוחנת אותו מלמטה למעלה, מנצלת את ההזדמנות לראות את כל גופו ולא רק את חלקו העליון.
הוא גבוה, זה בטוח. לדעתי משהו בסביבות המטר שמונים וחמש, אולי קצת יותר.
שריריו מפוסלים והחולצה מהודקת היטב על גופו. שרוולי חולצתו השחורה מקופלים עד למרפקים וחושפים את הקעקועים המתפרשים על זרועותיו כשהוא מרים את הכיסא באלגנטיות וללא שום מאמץ.
אני יושבת על הרצפה ומחבקת את ברכיי, ממשיכה במסע עד שעינינו מצטלבות ואני מסיטה את מבטי הצידה.
הוא צוחק, מניח את הכיסא מולי בצורה הפוכה ומניח את הצלחת על הרצפה. ״היה נראה שאת מרוצה ממה שאת רואה.״
״האוכל באמת נראה טעים.״ אני מתחכמת למרות שהבנתי את דבריו.
אני לוקחת את הצלחת ומשחקת עם האוכל בעזרת המזלג. אין לי באמת כוונה לאכול אבל בעקבות דבריי אני חייבת להראות עניין.
״אז במה זכיתי שבאת לבקר?״ אני נועצת את המזלג בחתיכת הבשר ומניחה את הצלחת חזרה על הרצפה, חוזרת לחבק את ברכיי.
״מה מביא אותך לפה איב?״ הוא משלב את ידיו על משענת הכיסא.
״התחקיר בהחלט מוצלח. מה עוד אתם יודעים עליי?״ אני שמה לב לכך ששמי התנוסס על שפתיו. ״השניים שהביאו אותי לפה ישמחו לענות לך.״
״את לא מוכנה לענות פעם אחת כמו שצריך?״ הוא אומר בייאוש.
״ומה יצא לי מזה בדיוק?״ אני מגחכת. ״לשחרר אתם לא תשחררו אותי ככה שאין לי מה להפסיד.״
״את צודקת.״ הוא אומר במשיכת כתפיים כאילו שזה ברור מאליו. ״אני באמת לא מתכוון לשחרר אותך. אבל את יכולה להפוך את השהייה שלך ליותר נעימה אם תפסיקי להתחכם.״
״יחסית לבוס של המאפיה האיטלקית אתה מאוד רכרוכי.״
״זה שאני בוחר לרחם עלייך לא אומר שאני רכרוכי.״ הוא מסביר בנינוחות ולא מתרגש. ״אם היית מסתבכת איתי, תאמיני לי שהדבר האחרון שהיית חושבת עליי זה שאני רכרוכי.״
״אם לא הסתבכתי איתך אז מה הבעיה?״ אני תופסת בראשי ומביטה לרצפה. ״תשחרר אותי.״ אני חוזרת להסתכל עליו ומשדרת ביטחון.
״הסתבכת עם הרוסים.״ הוא קובע. ״מלבד העובדה שיחפשו אותך עכשיו בגלל שידעו שאת מוחזקת אצלי, את גם עלולה לסכן את האנשים שלי. זה לא משהו שאתן לו לקרות.״
אני לא עונה, רק חושבת על דבריו.
״מאיפה את בכלל?״ הוא שואל אחרי כמה דקות שפניי מופנות לרצפה והשתיקה משתררת בינינו.
״חשבתי שעשיתם עליי תחקיר.״ אני עוקצת.
הוא נושף בייאוש וקם מכיסאו לכיוון הדלת.
״אל תגרמי לי להוציא את הצד הרע שבי.״ הוא מאיים ויוצא מהחדר מבלי לתת לי אפילו הזדמנות להגיב.
אני מסתכלת על הצלחת בחוסר חשק ומחליטה לשנות את ההתנהגות שלי. החוצפה שלי תוביל בסוף למותי מבלי שאשים לב אפילו.
אני לא מפחדת למות, אבל המחשבה על ההורים שלי כשהם ישמעו את זה קורעת אותי מבפנים.
בסופו של דבר אלוהים לא רוצה שאמות עכשיו אם הוא הציל אותי מסרגיי רגע לפני שהכדור פגש את מוחי.
לאחר שעה בערך, הבחור עם השיער השחור והעיניים הכחולות נכנס לחדר עם טרנינג שחור וסט הלבשה תחתונה של קלווין קליין.
אני מסתכלת עליו בציפייה ומקווה שהוא הולך לתת לי את זה ולא סתם עבר פה עם זה למטרה או למישהי אחרת.
״את רואה מה את יכולה לקבל?״ הוא אומר ומסתכל עליי מלמעלה.
״תגיד לו שיבוא.״ אני אומרת בייאוש.
הוא יוצא מהחדר ולאחר כמה דקות הבוס נכנס ומתיישב על הכיסא.
״אם הייתי יודע שטרנינג יגרום לך לדבר הייתי מציע לך אותו כבר מזמן.״ הוא אומר בהפתעה.
״הטרנינג ממש לא עשה לי את זה.״ אני אומרת את האמת. ״החלטתי שבאמת אין מטרה לכל ההתחכמויות האלה.״
״וברבע שעה הגעת למסקנה הזו?״ הוא מביט בשעונו היוקרתי.
״תתפלא, אני בחורה חכמה.״ אני אומרת והוא מחייך בפליאה. ״קדימה, מה אתה רוצה לדעת?״
״מה את עושה בניו יורק?״ הוא שואל בסקרנות.
״באתי לטיול עם חברות.״ אני אומרת בקצרה.
״והם לא יודעות על הסיפור עם הרוסי?״
״לא.״ אני עונה מיד. ״סידרתי את הסיפור הזה כבר באותו ערב.״
״וההורים שלך בישראל?״ הוא מפתיע אותי עם המידע.
״גם לא יודעים.״
״אז איך הסברת לכולם למה לא ענית לטלפונים?״
״אמרתי לאימא שלי שהשכונה שחברות שלי גרות בה היא שכונה בעייתית ושאמרתי להן שחזרתי לארץ למרות שאני משכירה דירה אחרת.״ אני מסבירה במשיכת כתפיים.
״והיא קנתה את זה?״ הוא מוודא.
״ברור, אמרתי לך שאני אישה חכמה.״ אני אומרת ללא ספק.
הוא קם ומתקדם לכיוון היציאה מהחדר.
״רגע,״ אני עוצרת אותו. ״אני נשארת פה?״
״כרגע כן.״ הוא אומר בגבו אליי. ״אני אדאג שיביאו לך כל מה שנדרש.״ הוא פותח את הדלת ויוצא מהחדר ובמקומו נכנס הבחור עם העיניים הכחולות ומביא לי את הטרנינג.
אני נכנסת למקלחת העלובה שנמצאת בחדר ומחפשת את הדלת שתפריד ביני לבין המצלמה אך אין שום דבר חוצץ.
אז יש שתי אופציות. או שאני לא מתקלחת ונשארת מסריחה עד שיחליטו לעשות איתי משהו, או שאני מתעלמת מהמצלמה ומתקלחת.
אני מעיפה מבט אחרון למצלמה, זוקפת לכיוונה אצבע שלישית ופושטת את בגדיי בניסיון להסתיר את גופי כמה שאפשר.