בלתי שבירה

פרק 44

איב
עיניי נפקחות באיטיות אך אני עדיין קצת מעורפלת מההשפעה של התרופות ומשככי הכאבים.
אני קמה מהמיטה בקושי ונכנסת לחדר המקלחת כדי להתקלח ולצחצח שיניים אך לפני שאני מספיקה להבין מה קורה, גבר שרירי וגבוה ממני בקצת מכוון אליי אקדח.
אני סורקת את הסביבה ומנסה לחפש אחר חפץ שאוכל בעזרתו להגן על עצמי אך לפני שאני מספיקה לעשות צעד אחד אחורה האקדח נחבט ברקתי בחוזקה וגורם לי להסתחרר.
גופי נחלש אך עדיין מנסה להחזיק מעמד ולא ליפול. אני הולכת אחורה בזמן שאני מחזיקה את ראשי ונופלת על הרצפה במטרה לגרום לו לחשוב שהתעלפתי וברגע שהוא מתקרב לפניי כדי לוודא את זה, אני מניפה את ברכי ופוגעת באיברו בחוזקה.
האקדח עף מידו לקצה השני של החדר ואני זוחלת במטרה לתפוס אותו אך לא מספיקה, דלת החדר נפתחת בתנופה ושלושה גברים מניפים אותי באוויר מבלי להתאמץ. איפה מתיאו לעזאזל?!
אחד מהם קושר את רגליי והשני קושר את ידיי בזמן שהשלישי מחזיק אותי באוויר ומונע ממני לזוז או לדבר. הם מתחילים לצעוד כשהבחור שפגעתי בו מתאושש ומצטרף אליהם.
האחוזה ריקה מאיש. לא ברור איפה כולם ולמה אני אפילו בלי אבטחה מינימלית אבל אני לא מאמינה שאצליח להשתלט על ארבעה גברים בבת אחת כשאין לי אפילו כלי נשק.
קצב הלב שלי הולם בחוזקה ורעד קל אוחז בגופי. אני לא מאמינה שאני נכנסת שוב לסרט הרע הזה, פשוט לא מאמינה.
הבחור הגדול מניח אותי במושב האחורי כשמשני צידיי יושבים השניים שקשרו אותי ומתיישב במושב הקדמי לצד הנהג.
״בטח חשבת שבחיים לא נמצא אותך.״ אחד מהם אומר במבטא רוסי. לא שחשבתי שמישהו אחר חטף אותי.
אני בוחרת לא לענות וממשיכה לסרוק במבטי אחר חפץ שיכול לעזור בזמן שראשי נטרף במחשבות.
״תעני כשמדברים איתך חתיכת זונה!״ ידו של הרוסי שקשר את ידיי תופסת את לחיי בחוזקה ומצמידה אותן זו לזו.
״הוא לא שאל אותי כלום.״ אני מושכת את כתפיי בתמימות מזויפת. ״וכנראה שאני זונה שמזיינת טוב אם אתם כל הזמן במרדף אחריי.״ חיוך מתגרה נפרש על פניי.
״את זה נבדוק כשנגיע.״ הרוסי שקשר את רגליי אומר בזדוניות.
״אה אתם בקטע של רביעיות?״
״אנחנו בקטע של לצלם לבעלך איך כל אחד מזיין אותך חזק.״
״בעלי דווקא בקטע של לחלוק.״ גיחוך קטן נפלט ממני. אם הוא היה שומע את המשפט הזה הוא היה מזיין אותי כל כך חזק עד שהיה מבהיר לי שהוא היחיד שיכנס אליי. ״חבל שלא תצליחו לעצבן אותו ככה.״
״את זה תשאירי לנו.״ הנהג אומר מבעד למראה הקטנה.
שאר הנסיעה עוברת בשקט עד שאנחנו מגיעים לדירה קטנה במקום נידח כל כך שלדעתי אפילו לא מצוי במפה.
״אין לכם כסף לאיכות חיים טובה יותר?״ אני מתגרה בהם כשהרוסי הגדול מניף אותי בחזרה על כתפו. הלחץ על חזי מורגש היטב והכאב בפצע הירי מתחיל לגבור.
״התחשבנו בשכנים.״ אחד מהם אומר בצחקוק. ״לא רצינו להפריע להם כשתצעקי חזק כל כך בזמן שנזיין אותך.״
״ממש טוב לב.״ אני מגלגלת עיניים ונאנקת בכאב.
״האמת היא,״ אחד אחר מתערב. ״שחיפשנו מקום מבודד שנוכל להרוג אותך פה בלי רעש והפרעות מיותרות.״ הוא פותח את דלת הדירה ומוסיף. ״מסתבר שקלענו בול.״
״בן זונה.״ אני מקללת בשקט ויד סוטרת בחוזקה על ישבני רגע לפני שמושיבים אותי על הכיסא.
״אז מה עכשיו?״ אחד מהם שואל את חבריו.
הרוסי הגדול שולף אקדח ונעמד בפינת החלל בזמן שזה שקשר את רגליי שולף מספריים קטנות מכיסו ורוכן לפניי.
״נתחיל מלגזור לה את הבגדים.״ המספריים פוגשות בחולצתי וגוזרות אותה ואת מכנסיי באיטיות מייסרת.
הבן זונה משאיר אותי בחזיה ותחתונים ומתרומם חזרה על רגליו.
״בוריס תעביר אותה למיטה ותקשור אותה.״ הוא מורה לרוסי הגדול ובן רגע אני שוב מונפת באוויר ונזרקת על המיטה.
בוריס שוב נעמד בפינת החדר עם האקדח בזמן שהזין שגזר לי את הבגדים שולף את חגורתו ממכנסיו.
אני עוטה על פניי מסיכה נטולת רגש בזמן שהוא מקפל את החגורה לשניים ומניף אותה ישירות על בטני. רעש הפילוח חותך את האוויר באכזריות וצעקת הפתעה וכאב נפלטת מפי.
הייתי בטוחה שהוא הולך לזיין אותי, לא להצליף בי עם החגורה.
שלושתם מצליפים בגופי בזה אחר זה עד שזיעה קרה מצטברת על גופי ואני מתקשה לנשום. אין לי כבר כוחות לצעוק יותר.
״עוד לא התחלנו.״ הם מפסיקים ברגע שההוא מדבר.
״מה השלב הבא אנטון?״ אחד מהם שואל אותו.
״תביא לי את האלות והשוטים.״ הוא מחייך ברשעות.
אני עוצמת את עיניי ומכריחה את עצמי להתעשת. הרי התענוג שלהם הוא לראות אותי סובלת, לדעת שכואב לי.
אנטון מחזיק את האלה בידו כמו שני חבריו ובמנוד ראש אחד האלות נחבטות בגופי ללא הפסקה.
אני נאנקת בכאב, מנסה לשמור על שקט ולהתאפק.
״את מבינה מה טעות קטנה יכולה לגרום?״ אנטון מתקרב אל פניי ואני מחזירה לו יריקה על הפרצוף.
עיניו נעצמות ופניו זועמות כשהוא מנגב בכף ידו את הרוק.
הוא לוקח את השוט ואני נאנחת בהקלה בליבי כשאני מבינה שלפחות עכשיו יכה אותי אחד ולא שלושה.
״את.״ אני נאנקת בכאב כשהשוט מפלח את גופי ונוחת על ירכיי. ״חתיכת.״ שוב הצלפה אך הפעם בבטן. ״בת זונה!״ הצלפה נוספת נוחתת על חזי ואני צורחת כשאני מרגישה איך פצע הירי שלי נפתח מבפנים. אני אפילו לא מספיקה להסתכל על האיזור ושני הנגררים הופכים אותי על בטני כשהצלפות השוט ממשיכות לפלח את האוויר ולגרום לגבי לעלות באש מהכאב. הסדין תחת חזי נהיה לח וזה מספיק לי כדי להבין שהפצע נפתח.
גופי בוער מהכאב גם לאחר שאנטון הפסיק להצליף בי ודרש מבוריס להחזיר אותי אל הכיסא.
החזיה שלי כבר מזמן נצבעה באדום מהדם שלא מפסיק לרדת מהפצע שנפתח.
אני משפילה את מבטי אל הפצע כדי לראות מה מצבו אך שיערי נמשך לאחור בחוזקה ואגרוף פוגש את הלחי הימנית שלי.
ראשי מסתחרר ומנסה להתייצב בזמן שאגרוף נוסף פוגש את הלחי השמאלית שלי.
״את תקשיבי טוב עכשיו.״ אנטון מושך את שיערי לאחור ומכריח אותי להסתכל עליו. ״אם את לא תתנהגי כמו בן אדם את תמותי עוד לפני שתהיה לך ההזדמנות להזדיין.״
״ממש הפסד גדול.״ אני מגלגלת עיניין וחוטפת עוד אגרוף שגורם לשפתי התחתונה לדמם.
״אם היה לי רצון להשאיר אותך בחיים, לא הייתי מעז להכתים פרצוף כזה יפה בדם.״ הוא מלטף את שפתי התחתונה.
אני נושכת את אצבעו והוא מקלל כשסטירה פוגשת את פניי.
״תכין לי קפה חזק.״ הוא אומר לאחד הנגררים ואוחז בסנטרי כשעיניו נעוצות בעיניי. ״אני עוד אחזור לזיין אותך.״
אני מרגישה את הדם זולג מאפי ומשפתיי ישירות לצווארי.
הפצע בחזי כבר נפתח לגמרי ואפשר להרגיש את הדופק הולם בו לאחר שהוא מאבד כל כך הרבה דם.
אני יודעת שמתיאו מחפש אותי, הוא לא יוותר עליי בחיים.
הוא ימצא אותי בקרוב, גם במקום העלוב והמבודד הזה.
אחרי רבע שעה בערך המניאק חוזר ומכה אותי שוב בפניי.
״אני אגרום לך לסבול עד שתמותי גם מבלי שאצטרך לירות בך כדור אחד אפילו.״ הוא מגחך ומצלם אותי. ״אבל בשביל שתהני מכל הכיף הזה, אני לא יכול לתת לך למות עכשיו.״
״חבל מאוד.״ אני יורקת דם מפי.
״תנקי את הפצע בחזה ותחבשי אותו.״ הוא מגיש לי פד גזה ואלכוהול ואני מתחילה לבצע. לא כי אני מפחדת ממנו, כי אם אתן לפצע להמשיך לדמם מתיאו ימצא אותי בתור גופה. אני לא מפחדת למות, אבל אם כבר אמות אז אפרד ממנו כמו שצריך לפני.
הוא מחייך אל הטלפון ברשעות ומניח אותו על השידה לפני שהוא מחזיר אותי למיטה וכובל אותי אליה.
״תספרי לי איך מתיאו מזיין אותך.״ הוא אומר בזמן שהוא פושט את מכנסיו מעליו.
״חזק.״ אני מחייכת בזדוניות. ״כמו שאריה מזיין את הלביאה שלו, הוא שואג כשהוא גומר בתוכי.״
״רק חבל שלשמור עלייך הוא לא מסוגל.״ הוא מגחך בזמן שהוא מטפס על המיטה ונעמד בין רגליי. ״אני מניח שפה הוא כבר זיין אותך.״ ידו מונחת על איברי וגורמת לגופי להידרך. ״אז אזיין אותך מאחור.״
״אתה חושב שהוא לא זיין אותי בתחת?״ אני משקרת בתקווה שזה ימנע ממנו להכנס לשם. ״תתפלא אבל הוא זיין כל חור בגוף הזה.״
״אוקיי אז נשאיר את החותם האחרון.״ הוא אומר והופך אותי על בטני בתנועה אחת חדה. ״בכל מקרה אתחיל מכאן.״ הוא מוריד את תחתוניי במורד רגליי ומפשק את פלחי ישבני. אני נושמת עמוק כשקצה איברו נוגע בפי הטבעת שלי אך לשמחתי ממשיך עד לפתח איברי. הוא מכניס את הקצה ודוחף את עצמו בחוזקה אליי.
היובש גומר אותי מכאב ונראה שגם הוא לא מרוצה מזה. הוא מנסה להכין אותי, לשחק איתי, אבל בסוף מתייאש ויוצא.
״כדאי לך להיות רטובה בפעם הבאה שאזיין אותך.״ הוא מאיים כשהוא מרים את מכנסיו.
״בשביל זה אתה צריך לקרוא למתיאו.״ אני מתגרה בו.
״רציתי להראות לך את זה יותר מאוחר אבל החוצפה שלך ממש עושה לי חשק להוריד לך את כל האגו המנופח שלך.״ הוא מגחך בזמן שהוא מחפש משהו בטלפון ומחייך כשהוא הופך אותו אליי.
עיניי נפערות בהלם ואני מפסיקה לנשום כשעיניי פוגשות בתמונה מולי. יכול להיות שהוא עובד עליי, הוא בטוח עובד עליי.
״איפה הפה המלוכלך שלך עכשיו?״ הוא מצחקק בזמן שהדמעות נקוות בעיניי. הוא עלה על נקודת התורפה שלי, הוא מצא אותה והשתמש בה נגדי.
״אני לא מאמינה לך.״ אני מכריחה את עצמי להירגע ומחזירה את הדמעות פנימה עד כמה שאפשר.
״אז תקראי את הכתבה שפרסמו.״ הוא מושך את כתפיו כשהוא מראה לי שוב את המסך עם כתבה ממאקו.
בעל ואישה בשנות ה-50 לחייהם נהרגו הבוקר בתאונת דרכים קשה בכביש איילון כאשר משאית התנגשה בהם בעוצמה והביאה למותם. נסיבות המקרה עדיין בחקירה אך ככל הנראה, מדובר באירוע מכוון.
״לא,״ אני מנידה את ראשי בחוסר אמון והדמעות כבר פורצות מעיניי כשאני מבינה שזה אמיתי. ״זה לא יכול לקרות!״ זעקה מחרישת אוזניים נפלטת מפי בעוצמה.
ההורים שלי מתו. המשפחה שלי איננה. הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים האלה אבד לי.
הוא שוב מפנה אליי את הטלפון כשעל המסך מוצגות תמונות נוספות ולא מצונזרות מהתאונה. הוריי נמחצו למוות כשהם בתוך הרכב. פניהם הטהורות מלאות בדם וגופם לכוד תחת הרכב המעוך. הלב שלי נמחץ איתם ביחד כשעיניי פגשו בתמונות האלה.
״לאא!!״ אני זועקת בבכי כשחיוך דוחה נפרש על פניו.
הוא היחיד שהצליח לתפוס את נקודת התורפה שלי. ההורים שלי.