בלתי שבירה

פרק 26

איב
אם לא הייתי בטוחה שהחרמן הזה צפה בי עירומה כבר בזמן שהייתי בחדר העלוב הזה, בחיים לא הייתי נותנת לו להכנס לעזור לי.
בגלל שהוא כבר ראה אותי, העדפתי להשאיר את גופי לעיניו בלבד ולא לתת לאנשים נוספים להיחשף אליו במטרה להשגיח עליי מתקלחת.
אני יוצאת מחדר המקלחת אחרי שלבשתי בקושי רב את החזיה והתחתונים שעל גופי.
מתיאו מרים את עיניו ממסך הטלפון שלו וטורף את גופי במבטו.
״תפסיק כבר להסתכל עליי ככה סוטה אחד.״ אני מצחקקת בזמן שאני הולכת לחדר הארונות כדי להוציא כותונת קלילה להסתובב איתה.
״את אשמה.״ הוא מחייך ומושך את כתפיו כאילו זו התשובה האידיאלית לענות.
״לך תזדיין.״ אני מסננת לעברו בזמן שאני מוציאה כותונת קצרצרה בצבע ורוד ברונזה ומתקדמת לעברו.
״זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות ברגע שתתני לי.״ הוא צוחק ונעמד כדי להלביש את הכותונת לגופי. ״בגללך אני מסתובב עם ביצים כחולות.״
״המניפולציה שלך לא תעבוד עליי.״ אני מנענעת את ראשי בחיוך. ״יד ימין שלך תמיד תהיה מוכנה בשבילך.״
״בקצה הזה, אני אהיה חייב להשתמש בה.״ הוא מחייך את החיוך הזממי שלו. ״או בזונה.״
״אל תשכח להשתמש בקונדום.״ אני מחליקה את ידיי על הכותונת ומנסה לשדר שזה לא מפריע לי. למרות שכשהוא הזכיר את זה, משהו בי קפץ בהתגוננות ואני לא אוהבת את ההרגשה הזו כי אני יודעת בדיוק מה מגיע אחריה.
מתיאו זה הגבר הראשון שיקפוץ לי בראש כשידברו על ההגדרה למילה סקסיות. הוא נוטף סקס אפיל בצורה לא נורמלית ומספיק מבט אחד שלו, סקסי וזדוני, כדי להרטיב את התחתונים.
ככל שאני מתגרה בו יותר, אני זוכה במבטים הסקסיים שלו. כאלה שמבהירים לי שאם הוא יוכל לגעת בי, הוא יגרום לי לשלם על המילים שלי בעזרת האורגזמות שהוא יעביר בגופי.
זה לא שהוא יהרוג אותי או משהו בסגנון, כבר בדקה הראשונה שפגשתי אותו ידעתי שזה רחוק מלהיות ככה.
״איך את מרגישה?״ הוא מעביר נושא.
״כואב.״ אני עונה את הברור מאליו. ״אבל זה יעבור.״
״אני אביא לך כדור?״
״לא.״ אני מנידה את ראשי בשלילה. ״הכאב נסבל בנתיים.״
״אני אגיד לחואניטה להכין לך משהו לאכול.״ הוא מתקדם לעבר הדלת. ״אני בחדר העבודה אם את צריכה משהו.״
״אני יכולה לחייג לאימא שלי?״ אני עוצרת אותו ביציאה.
״כן.״ הוא מהנהן ושולף את הטלפון שלי מכיסו. ״את יכולה לשמור אותו אצלך, בלי שטויות.״
הוא יוצא מהחדר ואני מחייכת ומתיישבת על קצה המיטה באנקת כאב בזמן שאצבעותיי מקלידות את מספר הטלפון של אימי ומחייגות אליה.
״אהובה שלי, כמה זמן לא שמעתי ממך!״ היא קוראת בהתרגשות.
״מה איתכם אימא?״ גוש דמעות חונק את גרוני.
״אנחנו בסדר יפתי, מתגעגעים אלייך מאוד.״ קולה נשמע שבור. ״מתי את באה לביקור?״
״בקרוב.״ אני משתדלת להישמע רגיל למרות שאני על סף בכי.
אני חזקה ובלתי שבירה. לא משנה מה יעשו לי, לא אבכה בפני אנשים זרים או אפילו בפני המשפחה שלי. בכי זה חולשה בעיניי ולכן אני לא חושפת אותו בפני אחרים. אמנם אני בוכה כמו כל בן אדם שקיים על פני האדמה, אבל רק כשאני מוודאת שאני לבד ורק אם באמת יש לי צורך בזה. המשפחה שלי היא העולם שלי, היא הסיבה היחידה שאני נלחמת למענה ונשארת פה.
בימים הראשונים, שנחטפתי על ידי סרגיי ועברתי מדור גיהינום, הכרחתי את עצמי לא להישבר בשביל המשפחה שלי. במשך הזמן, הבנתי שלא אחזור הביתה בקרוב או בכלל והגעגוע התחיל להצטבר אצלי עד שהפך לגוש דמעות שדואג לחנוק אותי בכל פעם שאני שומעת את קול הוריי.
״איך בלימודים?״ היא מסיחה את דעתי בזמן שאני מתעסקת באיך לבלוע את הדמעות חזרה פנימה.
״מעולה.״ אני מחייכת בעצב כשאני מבינה שאני עדיין משקרת לה. היא תשתגע אם היא תגלה שנחטפתי. ״גם הכרתי מישהו ואגיע איתו לבית עוד זמן קצר.״ ראשי חושב קדימה ואני מתחילה לבנות שקר נוסף.
מתיאו לא יתן לי לנסוע לבד לישראל אלא אם כן אסכים שהוא ילווה אותי בביקור, לכן הדרך הכי טובה וחסרת שאלות מיותרות היא לומר שהוא הבן זוג שלי. הוא גם ככה חייב לי על הקטע שעשינו עם אנג׳לו.
״אנחנו כבר לא יכולים לחכות.״ התרגשות נשמעת בקולה ודמעה אחת מצליחה להמלט מעיניי. אני מרגישה שאני בוגדת בה.
״אני חייבת לחזור לכיתה, אדבר איתך מאוחר יותר.״ אני מנסה לסיים את השיחה לפני שסכר הדמעות ייפרץ.
״ביי ילדה שלי, יום נעים.״
ברגע שאני מוודאת שהשיחה נותקה, אני נכנסת לשירותים ונותנת לדמעות לזרום במורד לחיי ומייבבת בשקט לפני שאני שוטפת את פניי ונרגעת. ״זהו אני בסדר.״ אני אומרת לעצמי מול המראה ויוצאת חזרה לחדר.
זה קשה לא לבכות, אבל זה עניין של אימון. והאימון הזה הוא הכרחי מאוד בעולם שלנו ובחיים עצמם.
לא תראו אותי בוכה משום דבר. אפילו שאיבדתי את הבתולין שלי באונס, אפילו שנחטפתי, אפילו כשהייתי דקה אחת מהעולם הבא כשסרגיי עמד לתקוע לי כדור בראש. אבל המשפחה שלי היא החולשה שלי.
אני לא מפחדת מהמוות. אף אחד לא תושב קבע בעולם הזה. אבל אני יודעת שאם אמות, ההורים שלי לא יצליחו להמשיך יותר בחיים.
אני בת יחידה, השמחה העיקרית בחיים שלהם. ואם אי פעם אפחד מהמוות, זה יהיה כי אפחד מהתגובה שלהם.
אני מחליטה להתנער מהמחשבות וללכת לחדר העבודה כדי לבקש ממתיאו חומר חיטוי.
״למה קמת?״ הוא קם מכיסאו אליי ברגע שאני נכנסת בפתח הדלת.
״איפה שמת את חומר החיטוי?״ אני מתעלמת משאלתו.
״את מוכנה לשבת קודם?״ הוא אוחז בזרועי אך אני מיד משתחררת מידו ומתקדמת לעבר הכיסא. ״מתיאו אני לא נכה.״
הוא חוזר ומוציא מאחת המגירות בקבוקון וצמר גפן.
אני מושיטה את ידי כדי לקחת אותם אך הוא מרחיק אותם ממני ומנענע את ראשו בשלילה.
״נו מה?״ חוסר סבלנות נוטף מקולי.
״מה קרה?״ הוא מתעניין.
״שום דבר.״ אני עונה בקצרה ומנסה שוב לחטוף את החומר מידו ללא הצלחה. ״מתיאו אתה משחק באש.״
״מה את אומרת?״ הוא נשען לאחור בכיסאו וצוחק בקול.
״מה שאתה שומע.״ אני נשענת לאחור כדי להקל על הכאב של הפציעה שמתחיל להתחזק. ״בשניה שאני ארגיש טוב מספיק כדי להרביץ לך, אתה תצטער על המילים שלך.״
״אני לא יכול לחכות.״  החיוך מרוח על פניו בציניות מוגזמת. ״בנתיים, תני לי לעזור לך להבריא מהר יותר.״
״אין צורך, אני מסתדרת לבד.״ ראשי מבין לאן מחשבותיו הזדוניות הולכות, הבן אדם פשוט מכור לעירום כנראה.
״זו לא בושה לבקש עזרה.״ הוא מחייך את חיוכו הזממי.
״רק צריך להיזהר לא לבקש מסוטה.״ אני עוקצת אותו בחיוך.
״את יודעת שלא אגע בך בלי שתרצי.״ הוא נהיה רציני בזמן שהוא שופך קצת מחומר החיטוי על חתיכת צמר גפן. ״עכשיו תרימי את השמלה לפני שכבר לא אתייחס לרצונות שלך.״ מבטינו מצטלבים בזמן שהוא קם ומתקדם לעברי.
״האיומים שלך לא מפחידים אותי.״ אני צוחקת ומיד מחניקה אנקת כאב ואוחזת באיזור הפציעה.
״אני לא חוזר על דברים פעמיים.״ הוא מבהיר ושולח את ידו לקצוות הכותונת כדי לחשוף את התפרים.
אני עוצרת את ידו ומסתכלת עליו במבט מצומצם. ״אני יכולה להסתדר לבד.״ ההבהרה נשמעת היטב בקולי.
״ממה את מתביישת?״ מתיאו מחייך בהשתוקקות. ״אמרתי לך, אין משהו שלא ראיתי.״
אני נאנחת בייאוש כשגל נוסף של כאב תוקף אותי ומרימה את הכותונת שלי עד קו החזיה, קצת מעל לאיזור הפציעה.
מבטינו מתנתקים ועיניו של מתיאו יוקדות אש בזמן שהן מסיירות על גופי עד למקום הפציעה.
״מתיאו.״ אני מזהירה וגורמת לו להסב את תשומת ליבו חזרה. ״אני שניה מלהתחרט.״
הוא מחייך וסוקר את הפצע במבט מעמיק לפני שהוא טופח עליו בעדינות עם הצמר גפן הספוג בחומר.
שריפה צורבת את המקום ואני מקמרת את גופי קלות מהכאב.
״כשתהיי מתחתיי את תקמרי את הגב הרבה יותר אבל מסיבה אחרת.״ מתיאו מנסה להצחיק אותי וזוכה ממני לחיוך מאופק.
אין לו גבולות. הוא כל כך בטוח בעצמו שאני כבר לא יודעת אם זה שפוי אבל מה שכן זה מצחיק אותי כל כך.
הוא ממשיך בפעולותיו, מסיים לחבוש את הפצע ומעביר סיבוב נוסף של מבטים רעבים על גופי תוך כדי שהוא קם.
״יותר טוב?״ הוא אומר בזמן שאני קמה והכותונת נופלת חזרה על רגליי. מבטיו עדיין טורפים אותי ואני מחייכת בסיפוק.
״לא להתרגל.״ אני אומרת והוא צוחק בזמן שאני יוצאת מדלת משרדו.