בלתי שבירה

פרק 43

מתיאו
״אתה מתכוון לעזור לי לקום?״ איב מושיטה לי את ידה.
הלוחמת שלי לא מפסיקה לנסות להיות עצמאית מהרגע שהיא ביקשה להשתחרר לבית. היא רוצה להוכיח לי שהיא מסוגלת, שהיא תסתדר בכוחות עצמה גם מבלי להיות בין ארבעה קירות של חדר בבית חולים.
״אני גם מתכוון לעזור לך להתקלח.״ אני אומר בחיוך זממי כדי לשעשע אותה קצת וזה אכן מצליח כשצחוק קטן נפלט מפיה.
״אם תעזור לי להשתחרר לבית, אתן לך לעזור לי להתקלח.״ היא מצחקקת בקושי וגורמת לי לגלגל עיניים.
בנתיים, כשהזמן עובר, אני מדבר עם אנחל ומתעדכן לגבי המצב בעיר. הרחובות עולים באש והחיילים שלי דואגים להבהיר לרוסים מי השולט.
״משפחת בצ׳יאני,״ האחות נכנסת בחיוך ומכתב בידה. ״מכתב השחרור שלכם מוכן, תרגישו טוב.״
איב מודה לה בחיוך ואני מחייג לאנחל ומעדכן אותו שאנחנו יוצאים מבית החולים לכיוון הבית.
״איך את מרגישה?״ אני מניח את ידי על ירכה החשוף של איב כשאני מזהה שהיא שקטה מדי בזמן הנסיעה.
היא לבושה בשמלה קצרצרה בצבע ורדרד ובעלת כפתורים כך שהיא יכלה ללבוש אותה מבלי להרים את הידיים ולהכאיב לעצמה עוד יותר. הכאב עדיין ניכר בעיניה אבל הביטחון שלה משתקף בהן יותר, משתלט על הכאב ומנסה להעלים אותו.
״כואב אבל אני בסדר.״ חיוך מאולץ נמרח על פניה היפות.
״אני מצטער.״ קולי נשבר כשאני שוב מבין שלא הצלחתי לשמור עליה כמו שצריך.
״אין לך על מה,״ היא מניחה את כף ידה על שלי ומחייכת חיוך קטן ומלא נחמה. ״דברים כאלה תמיד יקרו.״
״הם לא אמורים לקרות איב.״ אני מרגיש את ליבי נצבט. ״אני אמור לשמור עלייך ואני פשוט לא מצליח.״
״זו לא אשמתך מתיאו.״ אצבעותיה מטיילות על גב כף ידי. ״אל תשכח שגם אני לא מסוג הבחורות שעושות מה שאומרים להם.״ היא קורצת בחיוך. ״אני מתעקשת לחפש את הצרות, בגלל זה אני נקלעת אליהן.״
״ואני לא מספיק לעצור אותך.״
״אתה לא תצליח,״ צחקוק קטן נפלט מפיה. ״זה מסוג הדברים שלעולם לא תהיה לך שליטה מלאה עליהם.״
״מה אני אעשה איתך?״ אני מחייך, מרים אל שפתיי את כף ידה ומנשק אותה. ״אני אוהב אותך.״
״גם אני אוהבת אותך.״ היא מחזירה אל שפתיה את ידינו המשולבות ונושקת לגב כף ידי.
״את יודעת ששמתי לב שהפעם הראשונה שאמרת לי שאת אוהבת אותי הייתה רגע אחרי שהזין הזה ירה בך?״ אני מעביר נושא כדי לשעשע אותה קצת ומחייך כשאני נזכר בזה. זה תפס את תשומת ליבי באותו רגע אבל הייתי כל כך לחוץ להציל אותה ששום דבר לא עניין אותי.
״באמת?״ היא מחייכת ולוגמת מבקבוק המים בנאקת כאב. ״אז יש לך מזל כנראה.״
״למה?״ אני מרים גבה סקרנית ומחייך.
״כי אני לא אומרת את המשפט הזה לכל אחד.״
״אבל סיפרת לי שהיו לך בני זוג לפניי.״
״אבל לאף אחד מהם לא אמרתי שאני אוהבת אותם.״
״אז למה היית איתם אם לא אהבת אותם?״
״זה לא שלא אהבתי,״ היא מחייכת בהתגוננות. ״פשוט לא אהבתי לומר את המשפט הזה כי אף פעם לא סמכתי על האנשים מסביבי ותמיד הרגשתי שצריך לומר את המשפט הזה למישהו שאתה סומך עליו באמת ורוצה לבלות איתו את שארית חייך, שיש בסיס לאהבה שלך אליו והפוך.״
״ועליי את סומכת?״ אני קורץ אליה בחיוך ששמור רק לה.
״אם התחתנתי איתך ואמרתי לך את המשפט הזה אז תהיה בטוח שכן.״ היא מצחקקת.
״אבל לא אמרת אותו,״ אני מתגרה בה בחיוך בזמן שאני מחנה את הרכב ומכבה אותו. ״רק החזרת לי.״
איב מצחקקת בזמן שהיא מטפסת ומתיישבת עליי כשפנינו מופנות אחת אל השניה. כפות ידיה אוחזות בלחיי כשמבטה יורד לשפתיי ועולה שוב לעיניי, מתקבע עליהן. ״אני אוהבת אותך מתיאו בצ׳יאני.״ היא אומרת ונושקת לשפתיי בעדינות.