בלתי שבירה

פרק 11

איב
אז החלטתי להישאר. לטובת ההורים שלי בעיקר.
אני יודעת שמתיאו לא יפגע בהם אבל כן יצמיד לי אבטחה במטרה להגן עליי, ואז ההורים שלי ידעו או יחשבו שהסתבכתי.
עבר כבר חודש מאז שאני פה, חודש שכל יום עובר כמו נצח.
עם הזמן למדתי לשחרר. עדיין התעקשתי והתחצפתי כמו תמיד, אבל כבר לא ניסיתי לברוח. לא כי הרמתי ידיים, כי ידעתי שזה הדבר הנכון עבור המשפחה שלי.
״איב.״ מתיאו נכנס לחדר הקבוע שלי כשידיו תחובות בכיסים. ״יש לי הפתעה בשבילך.״
״מה הפעם?״ אני מגלגלת עיניים בהגזמה.
״הפתעות לא מגלים, בואי.״ הוא מחווה בראשו לכיוון הדלת ואני קמה על רגליי וצועדת לכיוונו.
מתיאו מתקדם לעבר מסדרון שבצדדיו דלתות, לפחות שתיים בכל צד.
״תבחרי דלת.״ ידיו עדיין תחובות בכיסיו ועל פניו הבעה ערמומית.
״מה אתה זומם?״ אני מצמצמת את עיניי לעברו.
״את אמיצה לא?״ הוא מוסיף חיוך להבעתו הערמומית ומחווה בראשו לעבר הדלתות. ״אז תבחרי, ולא משנה מה יהיה מאחוריה, תישארי ותתמודדי.״ הוא אומר מבלי לחכות לתשובתי.
אני אוהבת אתגרים. עיניי סורקות את הסביבה ואני תוהה מה עלול להיות מעבר לכל דלת. אם הוא החליט לצחוק על חשבוני ולהתנקם בי, אגרום לו לשלם על זה.
״קדימה, איב.״ מתיאו מאיץ בי ואני מתאפסת ומתקדמת לעבר הדלת האחרונה מצד ימין, מקווה שמחכה לי חדר ספא או משהו בסגנון.
מתיאו מתקדם ונעמד מאחוריי, קרוב מדי לטעמי, מוציא מפתח מכיסו ומכניס אותו אל מנעול הדלת באיטיות כל כך עד שאני מרגישה את נשימותיו עליי.
אני שולחת את ידי אל הדלת, מסובבת את המפתח באנחת ייאוש ופותחת את הדלת כדי להתרחק ולנשום מעט אוויר.
״וואו.״ נשימתי נעתקת ברגע שהפאר מתגלה מולי. חדר שינה ענקי מעוצב בגוונים של אפור, ירוק וקצת בורדו ונראה מעוצב בשלמות. אך מהר מאוד התלהבותי נמחקת כשעיניי פוגשות באלפי החליפות התלויות בארון ואני מבינה שבחרתי בחדר של גבר. עכשיו נותר לי לקוות שאני לא אחלוק את זה עם הגבר שהחדר שייך לו.
״אהבת?״ הוא שוב נעמד מאחוריי עד שחזהו נוגע קלות בכתפי.
״כן.״ אני אומרת בכנות. ״בתנאי שהחדר הזה מיועד לי.״
״הוא אכן שלך מהרגע.״ הוא מאשר ואני נושמת לרווחה.
״אז למה יש פה כל כך הרבה חליפות?״ אני שואלת בחוסר הבנה.
״אולי בגלל שבחרת בדלת של חדר השינה שלי.״ הוא מתקדם למרכז החדר ומחייך חיוך מתוחכם. ״לא מפריע לך לחלוק איתי חדר נכון?״
אני צוחקת בקול כדי להבהיר שמבחינתי זה בדיחה.
״מה כל כך מצחיק?״ הוא שואל בסקרנות מזויפת.
״שאתה חושב שאני אשן איתך באותה מיטה.״ אני עדיין מצחקקת ומוסיפה תוך כדי שאני מתקדמת לחדר הקבוע. ״תודה אבל אני מעדיפה לחזור לחדר הקודם שלי.״
״חשבתי שאת יותר אמיצה, בחורה שעומדת מאחורי הדברים שהיא אומרת.״ הוא גורם לי לעצור ואני נושמת עמוק לפני שאני מסתובבת כדי לענות לו.
״מזל שאתה לא זה שקובע את ההגדרות בעולם.״ אני עוקצת והוא מצמצם את המרחק בינינו עד שכף ידו אוחזת בזרועי ועוצרת אותי.
״איב,״ הוא אומר בטון נוקשה. ״את תישני שם לבד.״
״אז מי הפחדן מבינינו?״ אני מתגרה בו ומיד מוסיפה. ״תודה על ההצעה, אני אוותר.״
אני ממשיכה להתקדם לחדר הקבוע ומעיפה מבט אחורני אליו, מגלה את חיוכו הערמומי משתקף על פניו.
יותר מאוחר, עובדת המשק הביאה לי ארוחת ערב אבל בקושי אכלתי בגלל חוסר התיאבון שתקף אותי.
לא הבנתי מה מתיאו חשב לעצמו שהוא ציפה שאחלוק איתו חדר, אבל כמו שהספקתי להכיר אותו, הוא ימצא דרכים אחרות להגיע אל היעד.
בערך שעה אחרי שעובדת המשק נכנסה כדי לקחת את הכלים, מתיאו נכנס לבוש במכנס טרנינג שחור וחולצה שחורה הצמודה לגופו ומהודקת היטב אל שריריו.
״מה עכשיו?״ אני מגלגלת את עיניי בייאוש.
״את לא רוצה להצטרף אליי?״ הוא מתגרה בי בציניות.
״לא.״ אני עונה בצורה חד משמעית. ״לילה טוב.״ אני מתהפכת על הצד ועוצמת את עיניי, מנסה להעיף אותו כמה שיותר מהר.
צעדים נשמעים קרובים אך אני משאירה את עיניי עצומות, עד שהמיטה שוקעת והן נפערות לרווחה כשאני מבינה מה הדפוק מתכוון לעשות.
אני מסתובבת ורואה את מתיאו שוכב על גבו, זרועו מונחת על פניו בסקסיות ומסתירה את עיניו.
״מה אתה חושב שאתה עושה?״ אני שואלת ומעיפה ממני את השמיכה במטרה לקום אבל זרוע מונעת ממני להתרומם. ״תעיף את היד.״ אני מצווה בתוקפנות כשאני מבינה שזרועו עברה אליי ומרתקת אותי למקומי.
״את סתם נלחמת איב, תקבלי את המצב ותלכי לישון.״ הוא אומר ומזיז את זרועו מפניו, חושף את עיניו העייפות.
אני מנסה להשתחרר ממנו. בועטת, צובטת, אפילו נושכת. אבל כלום, הבן אדם חסין לכאב כנראה.
אחרי מיליון נסיונות אני מרפה ונאנחת בניסיון להסדיר נשימה.
״אמרתי לך להפסיק להילחם בי.״ הוא אומר בחיוך. ״לילה טוב.״
אני מפנה אליו את גבי, עוצמת את עיניי, כשזרועו עדיין עוטפת את גופי, ונרדמת מהעייפות והייאוש שאופפים אותי.

בוקר למחרת, עובדת המשק העירה אותי כשפתחה את הדלת והכניסה את העגלה עם ארוחת הבוקר שלי.
היום העגלה מורכבת משני קומות. בקומה הראשונה יש גבינות, ירקות, ביצים ומאפים מלוחים, ובקומה השניה קינוחים בכל הצורות והטעמים.
אני משפשפת את עיניי ומודה לה בחיוך לפני שאני קמה להתקלח ולצחצח את שיניי.
רעש של דלת נפתחת נשמע ואני יוצאת מחדר המקלחת, מגלה את מתיאו מחכה לי בפתח הדלת כשידיו בכיסי החליפה השחורה שהוא לובש ועיניו נעוצות בי. כרגיל.
״המצלמה התקלקלה?״ אני עוקצת אותו בחיוך כשידי אוחזת במברשת ומצחצחת את שיניי.
״לא.״ הוא צוחק קלות. ״סתם רציתי להנות משידור חי.״
״חבל שלא באת קודם, כבר סיימתי להתקלח.״ אני שוב מתגרה בו.
״באמת חבל, פעם הבאה אדייק בזמנים.״ הוא ממשיך לזרום ואני מצחקקת לפני שאני חוזרת לכיור כדי לשטוף את המשחה מפי.
״נהניתי לישון איתך אתמול.״ מתיאו נצמד לגופי מאחור ואני נחנקת בזמן שאני יורקת את המים לכיור.
אני מנגבת את פניי במגבת ומסתובבת כדי לצאת אך זרועותיו של מתיאו כובלות אותי למקומי והחלל נהיה קטן יותר.
״את לא נהנית?״ עיניו יורדות לשפתיי והוא נושך את שפתו התחתונה בתאווה. ״או שבלעת את הלשון?״
קולי נעלם ואני מרגישה שהאודם מתפשט על פניי מהמבוכה.
״בתיאבון.״ הוא נושק לצווארי ברפרוף ויוצא מהחדר, משאיר אותי חסרת נשימה ומובכת מהסיטואציה.
אני מנערת את ראשי מהמחשבות וחוזרת לחדר, מנהלת קרב מבטים עם המצלמה בזמן שאני אוכלת.
אתמול בלילה היה נורא. קמתי אחרי שלוש שעות ולא זזתי כל הלילה בגלל שזרועו של מתיאו ריתקה אותי למקומי.
ניסיתי לזוז, לא במטרה לברוח, במטרה להיות רחוקה קצת ממנו ומגופו שנצמד אליי כל הלילה, אבל כל פעם שניסיתי הוא חיזק את אחיזתו ומשך אותי אליו עוד קצת עד שהבנתי שעדיף לי להפסיק לפני שאני אמחץ לצידו. המיטה גם ככה הייתה יחסית קטנה לשנינו, היה עדיף כבר לישון בחדר הגדול.
אחרי שאני מסיימת לאכול, אני מחליטה לצאת מהחדר לסיבוב קטן באחוזה הענקית. גם אם יתפסו אותי, מקסימום יחזירו אותי לחדר.
אני מנערת את בגדיי ופותחת את הדלת, לא מופתעת שהיא לא נעולה. מתיאו למד לסמוך עליי שלא אברח, לא אסכן את המשפחה שלי בגללו.
אני סורקת את הסביבה ורואה את כולם מתרוצצים אך אף אחד לא מעיר לי או מסתכל עליי בצורה שונה.
עיניי מחפשות אחר המסדרון שהייתי בו אתמול וברגע שהן קולטות את היעד, רגליי מובילות אותי אליו ואני פותחת את דלת החדר של מתיאו מבלי לנקוש.
״התחרטת?״ מתיאו מפתיע אותי מאחור.