בלתי שבירה

פרק 35

איב
״מאיפה השגת כיפה?״ אני מצחקקת כשאני רואה את מתיאו ממתין לי בפתח הדלת לבוש בג׳ינס שחור משופשף וחולצה לבנה פשוטה ועל ראשו כיפה שחורה. ״אימא שלי קנתה לכל אחד מהילדים שלה כיפה שחורה וטלית כשהיינו בני שלוש עשרה.״
״מפתיע,״ אני אומרת בזמן שאני חוזרת למראה ומורחת מסקרה ומדי פעם מגניבה לעברו מבטים. ״בהתחשב בעובדה שאמרת שהיא לא הייתה קשורה ליהדות.״
״חוץ מברית והעניין הזה של הטלית והכיפה, לא שמרנו על איזו מסורת מיוחדת שקשורה ביהדות.״ הוא נשען על משקוף הדלת ומשלב ידיים.
אני מסיימת להתאפר וצועדת על עקביי לכיוונו. ״איך אני נראית?״ אני מחליקה את ידיי על שמלת הפעמון הסגלגלה שאני לובשת. סנדלי העקב הלא מאוד גבוהים שלי בצבע שחור וכדי להשלים את המראה הוספתי כמה תכשיטים ואספתי חצי קוקו עם פפיון בצבע השמלה.
״מדהים.״ הוא מסתכל עליי בתשוקה. ״את תמיד נראית מדהים.״
״שנזוז?״ אני לוקחת תיק עגלגל בצבע שחור ומתקדמת לעבר היציאה.
מתיאו מתלווה אליי ולאחר שאנחנו נפרדים מהוריי, הוא מודיע למאבטח שיקח את התיקים והמזוודות לדירה שלי בתל אביב ואנחנו יוצאים לירושלים באסטון מרטין השחורה שהוא השכיר.
״את חושבת שההורים שלך אהבו אותי?״ הוא שואל כשאנחנו נתקעים בפקק קטן בדרך.
אני צוחקת ומנענעת את ראשי. ״מה זה משנה?״
״מדובר בחתן העתידי שלהם.״ הוא מחייך בשחצנות מזויפת אך מתכוון לכל מילה. ״הלכת קצת רחוק.״ אני מסמנת טווח קטן באצבעותיי והוא מצחקק בתגובה.
״את זו שמסרבת להאמין איב.״ הכנות מובהרת בקולו. ״את שלי. במוקדם או במאוחר. גם אם תתחתני עם מישהו אחר, אני אהרוג אותו לפני שיעז לגעת בך או לחדור ללב שלך. הלב שלך שייך לי, הגוף שלך שייך לי והכוס הקטן שאני מאוהב בו גם שייך לי.״
אני לא מגיבה אבל מרגישה איך פניי מאדימות ממבוכה והשתיקה משתלטת עד שאנחנו מגיעים לרחבת הכותל.
״קח.״ אני מושיטה לו כמה חתיכות נייר. ״בכל אחד מהם אתה רושם משהו שהיית רוצה, מקמט אותו לכדור קטן ומכניס אותו בין החריצים של הכותל.״ אני משרבטת בעט ׳בריאות למשפחה שלי׳ ודוחפת את הפתק המקומט לאחד החריצים. ״ככה.״
״אוקיי.״ הוא מסתכל בסקרנות ומהרהר.
״חוץ מזה,״ אני קוטעת את חוט מחשבתו. ״אתה יכול פשוט להישען על הקיר ולהתפלל לבורא עולם, לבקש כל מה שאתה רוצה ולדבר איתו. אבל אל תשכח לומר לו תודה על כל מה שיש לך היום.״
״אני מעריץ אותך.״ מתיאו מסתכל עליי במבט מעריך וחיוך מובך מרוח על פניי כשמבטינו מצטלבים לכמה דקות.
״שם זה האיזור של הגברים,״ אני מסטה את מבטי ומצביעה לכיוון השני ומיד אחר כך מציצה בשעוני. ״עוד רבע שעה ניפגש כאן בדיוק?״
״סגור.״ הוא נושק לראשי והולך לצד השני כששלושה פתקים ריקים בידו הראשונה ובידו השניה תיק הטלית.
אני עומדת במקום כמה דקות ומסתכלת עליו הולך, מדי פעם מציץ אחורה לעברי במין מבט מבולבל ואני תוהה אם זה בסדר ששלחתי אותו לבד כשהוא לא מבין מילה בעברית.
רגליי מובילות אותי עוד טיפה לעבר המחיצה שמפרידה בין העזרות ואני רואה גבר מדבר איתו ועוזר לו עם הטלית.
ההקלה נוטפת מקולי כשאני נאנחת וחוזרת לחלק של הנשים, מצמידה את פניי לכותל ומתחילה לבכות בשקט.
׳עברתי כל כך הרבה עד עכשיו. אני לא בטוחה שאני בוכה מעצב כי לא רע לי, אני בוכה מהתרגשות כי לא חשבתי שאזכה לבקר כאן שוב. נחטפתי, נאנסתי, שוב נחטפתי ועכשיו אני חושבת שאני סובלת מתסמונת שטוקהולם אבל עדיין אני רוצה ומקווה להאמין שהכל קרה לטובה. תודה שהוצאת אותי מזה בריאה ושלמה, תודה שנתת לי לנקום במי שפגע בי, תודה שהפעם השניה שנחטפתי הייתה הגאולה שלי. אני מבקשת ממך בקשה אחת בורא עולם, תשמור על המשפחה שלי. אני לא יודעת אם אחזור לניו יורק או אשאר בארץ, אבל כך או כך יחפשו אותי וכרגע האופציה העדיפה היא להיות לצד מתיאו והאבטחה שלו שמגנה עליי. אני מתחננת, אני לא צריכה ולא מבקשת כלום מלבד הדבר הזה. תעזור לי אבא.׳ אני מוחה את הדמעות באצבעותיי ומושכת את אפי בנסיון להירגע. תמיד כשאני מגיעה לכאן, אני מרגישה הכי קרובה לבורא עולם, כאילו הוא מחזיק לי את היד ומעודד אותי למרות כל הקשיים שאני עוברת. אני מוציאה את הפתקים מהכיס יחד עם העט ורושמת עליהם בעיקר בקשות על המשפחה שלי.
לאחר מכן, אני קוראת כמה פרקי תהילים וחוזרת למקום שאני ומתיאו אמורים להיפגש חזרה אבל כשמתיאו עדיין לא שם אני נכנסת לחלק של הגברים ורואה אותו עדיין מדבר עם אותו בן אדם לפני שעזבתי.
״למה אתה נראה מנותק ולא קשור?״ הוא שואל את מתיאו ומניח יד על כתפו בעידוד בזמן שהוא מקפל את הטלית.
״אולי כי אני מרגיש צבוע.״ מתיאו אומר בהרהור ואני נכנסת לשיחה.
״למה אתה מרגיש ככה?״ אני מניחה את ידי על כתפו השניה ומודה לבחור השני בעברית כשהוא מבין ועוזב בחיוך.
״אני רוצח בדם קר ולא קרוב אליו, למה שהוא יגשים לי את הבקשות ויקבל את התפילות שלי?״
״כי זה מה שיפה בבורא עולם.״ אני מסתכלת בעיניו. ״הוא יקבל את כל התפילות וישתדל להגשים מה שתבקש אם רק תתקרב אליו אפילו קצת, הוא מחפש את זה ורוצה בזה.״
״נשמע קצת כפיות טובה מצידי.״ מתיאו מגלגל עיניים ושנינו מתקדמים לעבר הקיר.
״אין לך מה להרגיש ככה.״ אני אוחזת בכף ידו ומלטפת את גבה עד שאנחנו מגיעים לקיר ושבים להביט אחד בשני. ״פשוט תודה לו על מה שיש לך, תבקש סליחה אם עשית משהו שאתה מצטער עליו ותבקש מה שאתה רוצה. ההחלטה היא שלו אם לקבל את זה או לא, אבל אני מאמינה שהוא לא יאכזב אותך.״
במשך כמה דקות, מתיאו מניח את ראשו על הקיר וממלמל באנגלית מילים שאי אפשר לשמוע. לאחר מכן, הוא מוציא את הפתקים מכיסו ומפנה אליי את גבו כדי לרשום עליהם.
״מה אתה ילד קטן?״ אני צוחקת ועולה על קצות אצבעותיי בניסיון להציץ מעבר לכתפיו. ״תן לי לראות!״
״לא.״ הוא מנענע את ראשו בצחוק משוחרר ומקמט את הפתק, תוחב אותו לחריץ שגבוה ממני בכמה מידות.
״נו מה?״ אני מגלגלת עיניים ומנסה להגיע ללא הצלחה.
״יאלה בואי נאכל משהו לפני שאני אוכל אותך.״ הוא תופס בכף ידי ומושך אותי אליו.
אחרי כמה דקות של נסיעה אנחנו מגיעים למסעדה בשרית במחנה יהודה שנקראת ׳שפדוני׳.
כמובן שלאחר שמושיבים אותנו בשולחן, המלצריות לא מפסיקות לשלוח למתיאו מבטים ולריב אחת עם השניה מי תגיש לנו את האוכל.
״אם אתה תעשה לי את הקטע שעשית פעם שעברה, אני נשארת בארץ.״ אני מתחמקת ממבטו וכשאני מגניבה אליו מבט הוא תופס אותי בצחוקו. ״אני חשבתי שהרחתי בשר אבל מסתבר שזו הקנאה שלך.״
אני צוחקת ונשענת לאחור במושבי. ״למה אתה חושב שאני מקנאה?״
״כי ככה את מגיבה.״ הוא מסייר עם עיניו על גופי ומחייך את החיוך הזדוני שלו. ״או לפחות הגוף שלך מגיב.״
המלצרית מגישה לנו מגוון סלטים יחד עם לאפות בטאבון ואת מנות הפתיחה שהזמנו.
״בתיאבון לכם.״ היא מבליטה את חזה בפני מתיאו ומתמתחת בפניו כדי להעביר את הסלטים לאורך השולחן. ״אתם ביחד?״
״כן.״ מתיאו עונה ולא מאפשר לי להגיב.
״וזה רציני?״ היא ממשיכה לחקור בלי בושה כאילו שאני לא נמצאת.
״החוסר טאקט המובהק שלך הרבה יותר רציני מזה.״ אני מתערבת וקולטת את חיוכו של מתיאו מזווית העין. ״בואי נשכח שזה קרה ותמשיכי בעבודה שלך.״
״מי את חושבת שאת?״ היא מתקרבת אליי וחושבת שאם היא עומדת ואני יושבת זה יוצר עליי איזה תחושת פחד או איום.
בדיוק כשאני באה לענות מתיאו נעמד ותופס בזרועה כדי למשוך אותה אחורה. ״מי שאת היית מתה להיות, עכשיו תעבירי את השולחן למלצרית אחרת ותמשיכי בעבודה שלך לפני שזו תהיה הפעם האחרונה שתעבדי כאן.״
היא פוערת את פיה בהלם וצועדת נסערת חזרה לקופה.
אחרי חצי שעה בערך, מגישים לנו את המנות ובעל המסעדה מגיע עם פינוקים נוספים ומתנצל על התקרית.
״מקווה שלמדת שלישראליות אין גבול.״ אני תוחבת חתיכת סטייק אנטריקוט לפי וצוחקת.
״כולל אותך?״ הוא שואל בערמומיות.
״אם עוד לא תפסת את זה, כנראה שלא הספקת להכיר אותי.״
״היית עושה מה שהיא עשתה?״
״ממש לא.״ אני עונה בצורה חד משמעית. ״זה שאין לי גבול לא אומר שאין לי כבוד.״