בלתי שבירה

פרק 13

איב
אני שומעת יריות מכיוון קומת הקרקע ומבינה שהייתה פריצה לבית.
מתיאו חמור, באמת. ואם יש משהו שמעצבן אותי זה שאנשים נופלים על שטויות עם התוכניות שלהם.
אני נאנחת בתסכול ומעיפה מבט אחורני לנשים המפוחדות שמחבקות זו את זו כדי להתגונן.
״אין לכן ממה לפחד, אנחנו בטוחות פה.״ אני מנסה להשרות אווירה רגועה אך הבכי והבהלה מתחזקים.
דפיקות רועמות נשמעות על הדלת ואני מרגישה איך הדופק שלי מאיץ בשניה. עיניי סורקות את החדר ומחפשות חפץ שאיתו אוכל להילחם.
אני מוצאת מכוש בתוך פח ברזל מלא בכלי חפירה, ועולה במעלה המדרגות בזריזות כדי להתחבא מאחורי הדלת.
אחד החיילים יורה במנעול ופותח את הדלת לרווחה, מסתכל מטה לכיוון הנשים הבוכות. אני מנצלת את ההזדמנות, מניפה את המכוש ותוקעת אותו ישירות במרכז ראשו.
דם ניתז לכל עבר ומלכלך את בגדיי ואת פניי. הנשים זועקות בפחד וחלקן מקיאות מהאימה שנשקפה לפניהן עכשיו.
אני מתכופפת כדי לקחת את האקדח מחגורת מכנסיו אך מרגישה אקדח אחר צמוד לקודקוד ראשי.
״ממש חכמה גדולה.״ מבטא רוסי וצחוק מזלזל נשמע מאחורי גבי.
אני בקושי מספיקה להושיט יד אל האקדח וידו של הרוסי נכרכת סביב גרוני ומושכת אותי למצב עמידה. ״תתחילי לזוז.״
רגליי מתחילות לצעוד אחורנית עד שאנחנו יוצאים מהמקלט ואני רואה את גופתו של דנילו מדממת על הרצפה. בני זונות.
חריקת מכוניות נשמעת מקרוב ואותו רוסי מניף אותי על כתפו ורץ לעבר המכונית שלו. אני שולחת את ידי לחגורת הנשק שלו, שולפת אקדח ולפני שהוא מספיק להבין מה קורה, אצבעי לוחצת על ההדק והכדור נורה ישירות לראשו. עוד מטומטם עם טכניקה עלובה.
אני קמה וידיי עדיין אוחזות באקדח בכוננות אך עיניי סורקות את סביבתי ומגלות את מתיאו ואת הצוות שלו לידו יורים ברוסים שנותרו ומפילים אותם כמו דומינו.
״תירגעי ותורידי את האקדח, הכל בסדר.״ הוא מסתכל עליי ברוגע לאחר שהירי מפסיק ומתקדם לכיווני בביטחון.
ריאותיי מתחננות לאוויר ואני מתנשמת בלחץ תוך כדי שאני מורידה את האקדח אחרי שאני מוודאת שאין סכנה נשקפת.
מתיאו ממשיך להתקרב עד שזרועותיו נשלחות אליי והוא מושך אותי לחיבוק. ״הכל בסדר עכשיו, תנשמי עמוק.״
ראשי מונח על חזהו ואני מרפה את שריריי המתוחים ומאפשרת לגופי להירגע מהסיטואציה שנקלעתי אליה כרגע.
״תתחילו להעריך מה עוצמת הנזק.״ הוא מחווה בראשו לעבר הבית והצוות שלו נכנס עם נשקים דרוכים.
״תסתכלי עליי.״ הוא מרים את ראשי ואוחז בצידי לחיי בשתי כפות ידיו הגדולות והחמימות. ״לא נפגעת, נכון?״
״לא.״ אני אומרת והוא סורק את גופי בחיפוש אחר פגיעה לפני שהוא מושך אותי אליו שוב ומלטף את שיערי כמה דקות נוספות.
אנחנו נכנסים לבית והחיילים מפוזרים ברחבי הבית, חלקם אומדים את הנזק בבית וחלקם מפנים את הגופות.
״דנילו!״ מתיאו משחרר את ידו מגבי ורץ לעברו, נוחת על ברכיו לצד ראשו ומחפש אחרי דופק.
אני מתקדמת לעברו ומתיישבת על ברכיי לצידו. ״מצטערת.״
הוא נאנח בתסכול ושפתיו רועדות. ״אני לא מאמין שלא הייתי פה.״
״מתיאו.״ אני תופסת בפניו ומכריחה אותו להסתכל עליי. ״עשית מה שיכולת, הנזק יכול היה להיות גרוע יותר.״ דמעה חומקת מעיניו ואני מוחה אותה בעזרת אגודלי.
״מרטינז.״ הוא נעמד ומתקדם לעברו. מרטינז מעיף מבט מעבר לכתפו ומהנהן בהבנה, מושך את מתיאו לחיבוק מנחם ודמעות זולגות מעיניו.
אני נעמדת והולכת לכיוון המרתף, מגלה גופות נוספות של חלק מנשות הבית, והחלק שנשאר חי מכונס בצד המרתף ברעידות ובכי.
״אין סכנה עכשיו, אתן יכולות לצאת.״ אני מסתכלת בכאב ויוצאת משם לפני שהתסכול יציף אותי ואת דמעותיי החוצה.
הגופה של הרוסי שהרגתי בעזרת המכוש עדיין נמצאת בכניסה למרתף ואני מדלגת מעליה וקוראת לכמה חיילים להרים אותה כדי שהנשים יוכלו לצאת מבלי להיתקף בחרדה.
״איך השתלטת עליו?״ מתיאו שואל כשהוא נעמד לצידי ושנינו משקיפים על הגופה.
״מה זה משנה?״ אני אומרת בתסכול. ״העיקר שנפטרנו ממנו.״
שני חיילים מרימים את הגופה ויוצאים איתה לכיוון הרכב ולאחר מכן הנשים שנותרו מתחילות לעלות ולצאת מהמרתף.
אחרי שעה וחצי בערך, כשהבית נקי מגופות אך עדיין מלא בדם, המכוניות העמוסות מתחילות לנסוע וצוות ניקיון מתחיל להשתלט על הבית בזריזות.
״אני הולכת להתקלח.״ אני אומרת למתיאו ועולה במעלה המדרגות לכיוון החדר שלו כשראשי עדיין מנסה לעכל מה קרה.
אני שולפת תחתוני בוקסר שנראים לי קטנים יחסית וחולצה קצרה בצבע לבן ונכנסת לחדר המקלחת שנראה כמו ארמון.
הכל מעוצב בגוונים של חום ונראה מושלם. יש גם אמבטיה וגם מקלחון, ולשניהם צמוד מתקן חימום של מגבות. הכל נראה יוקרתי כל כך, אפילו האסלה והכיור המחובר לשידה עם מראה שעליה מונחים כל הבשמים והקרמים שמתיאו כנראה משתמש בהם.
אני מניחה את הבגדים על המתקן המיועד להם ומסתכלת במראה, רואה דם מרוח על פניי ועל צווארי בפראות. אנחת תסכול נפלטת ממני וידיי פושטות את בגדיי מגופי.
זרם המים החמים שוטף אותי כאשר אני נכנסת למקלחון ונעמדת מתחתיו וידיי משפשפות בחוזקה את פניי בעזרת הספוג, מתעקשות להעלים את כתמי הדם ולשטוף את היום הזה ממני.
אחרי רבע שעה בערך, אני לוקחת מגבת ממתקן החימום ועוטפת את גופי. עיניי נפגשות עם בבואתי הנקייה מדם במראה וידיי ממהרות לנגב את גופי ולהתלבש.
אני יוצאת מהחדר ומעיפה מבט במראה הארוכה לפני שאני מחטטת עוד קצת במגירות ומוצאת סט הלבשה תחתונה של אינטימה.
״איך את?״ מתיאו מפתיע אותי בזמן שאני מסרקת את שיערי הרטוב מול המראה בחדר המקלחת.
״בסדר,״ אני עונה ביובש. ״אני חושבת.״
״אני יוצא עוד מעט להלוויה של דנילו.״ הוא אומר ועל פניו הבעה לא ברורה, כזו שלא מעכלת את מה שקרה לדנילו.
״אוקיי.״ אני אומרת מבלי להעיף מבט לכיוונו. ״תשאיר לי פה אקדח.״
״אין לך מה לדאוג-״ הוא מתחיל לומר אך אני קוטעת אותו.
״אל תגיד לי אין לך מה לדאוג!״ קולי מתרומם. ״אני לא אמורה לחפש כלי חפירה כדי להרוג איתו אדם שמאיים עליי!״
״התכוונתי לומר שאת באה איתי.״ הוא שומר על טון רגוע.
״אני רוצה לנוח.״ קולי חוזר להיות שקט יותר.
״תנוחי אחרי ההלוויה, אני לא משאיר אותך פה.״ הוא אומר בחדות וזורק לי מכנס טרנינג שחור. ״אני מחכה לך בחוץ.״
אני מתלבשת ויוצאת לכיוון הרכב של מתיאו, מתיישבת לצידו במושב הקדמי והוא מתחיל בנסיעה חסרת מילים ושיח.
אם הוא היה אומר לי דבר כזה בסיטואציה אחרת, הייתי נלחמת ונשארת בבית. אבל אין לי כוחות להילחם בו, אני מעדיפה לשמור את המלחמות שלי לתקיפות הלא צפויות.
״את רוצה לחכות פה?״ הוא שואל כשאנחנו מגיעים לבית הקברות.
״תשאיר לי אקדח.״ אני דורשת והוא נאנח בזמן שהוא מוציא אקדח מחגורת מכנסיו ונותן לי אותו לפני שהוא יוצא מהרכב ונועל אותו.
כמעט שעה עוברת בדממה מוחלטת עד שהגברים יוצאים מבית הקברות כשאחד נראה יותר גמור נפשית ופיזית מהשני.
״תודה.״ אני מחזירה למתיאו את האקדח ברגע שהוא מתיישב.
הוא לוקח אותו מידי ותוחב אותו במקומו, מתחיל בנסיעה חזרה לבית כשאותו השקט משתלט במכונית, למרות שאני בטוחה שיש לכל אחד מאיתנו כל כך הרבה מה לומר, כל כך הרבה לפרוק.