בלתי שבירה

פרק 42

מתיאו
אני מתבונן באיב כשראשה מונח על כתפי בזמן שהיא ישנה.
בחיים לא חשבתי שאצליח לצאת לכמה ימים של חופש, שאזכה להנות מכמה רגעים של שקט. אבל הכי מפתיע הוא שבחיים לא הייתי מאמין שאתחתן.
כל חיי הייתי מסור למאפיה בצורה חד משמעית, לא מסתכל על שום זונה שהייתי מזיין או על בחורה שנמרחה עליי באחד מהברים שלי מעבר לזיון.
עכשיו אני כאן, בדרך חזרה לניו יורק, כשידינו המשולבות של איב ושלי עונדות את טבעות הנישואין שלנו.
״מי בלה,״ אני מלטף את שיערה של איב ברגע שהמטוס נוחת במטרה להעיר אותה. ״הגענו לניו יורק.״
איב משפשפת את עיניה ומתמתחת בחיוך.
אני נושק לה בעדינות ותוחב את האקדח לחגורת מכנסיי.
היא אוחזת בידי ונושקת לה ברוך בזמן שאנחנו יורדים מהמטוס כשמאבטחים מלווים אותנו.
שדה התעופה די ריק היום. זה מוזר ביחס לעובדה שאנחנו נמצאים בעונה המבוקשת ובתאריכים המבוקשים ליעדים האלה.
אני סורק את הסביבה במבטי ומחפש אחר משהו חשוד בזמן שאנחנו ממשיכים להתקדם לעבר הרכב אך לפתע נשמעת ירייה קרובה. אני שולף את האקדח ומסב את תשומת ליבי לכיוון שממנו היא נשמעה, אך לרוע מזלי איב כבר נופלת לזרועותיי כשחלקה הקדמי של גופה מתחיל לדמם.
״איב!״ אני מניח אותה על הרצפה ומחפש את נקודת הכניסה של הכדור בזמן שהמאבטחים והנהג רצים אחרי היורה.
״מתיאו.״ היא קוראת בקול חלש ותשוש.
״שלא תעזי לעזוב אותי עכשיו!״ אני צורח ואוחז בפניה היפות.
עיניה נעצמות כשחיוך קטן מופיע על פניה. ״תתנקם בו בשבילי.״
״תפקחי את העיניים שלך ברגע זה!״ אגודליי מלטפות את לחייה בעידוד. ״את לא מוותרת עכשיו!״
ההיאבקות נשקפת בעיניה ואם היה ניתן לראות את מלאך המוות, אני בטוח שהם היו בתחרות כרגע. כל פעם שהיא מתחילה לעצום את העיניים, היא מכריחה את עצמה לפתוח אותן שוב.
״קדימה, לביאה שלי.״ אני מעודד אותה ומגלה את נקודת הכניסה של הכדור כששלולית דם מצטברת. ״בן פאקינג זונה!״ אני מקלל ופושט את חולצת הטריקו שלי, קורע וקושר אותה מעל הפצע כדי לעצור את הדימום.
״מתיאו.״ איב עדיין חסרת כוח לדבר. ״תגיד לי משהו.״
״אני אוהב אותך!״ אני צורח בתסכול כשאני מערסל אותה בזרועותיי ומרים אותה אל מושב הנוסע לפני שאני טס עם הרכב לכיוון בית החולים הקרוב.
״איב,״ אני מציץ עליה מדי פעם ומרגיש את הדופק שלי מאיץ.
אני נוסע על מהירות לא שפויה, לא עוצר ברמזורים ועוקף מכוניות כמו עבריין, ועדיין, אני מרגיש שהדרך לא נגמרת.
״חתיכת מניאק!״ אני חובט בהגה בחוזקה.
איך לעזאזל לא הצלחתי להגן עליה?!
״אני אוהבת אותך.״ טיפות זיעה קרה מצטברות על פניה ועיניה מתגלגלות עד שהן נסגרות והיא מאבדת הכרה.
״איב אל תירדמי לי!״ אני צועק וממשיך לנהוג כמו מטורף עד שאנחנו מגיעים לבית החולים. אני מרים את איב, מערסל אותה בזרועותיי ונכנס בטיסה לבית החולים כששני אחיות רואות אותי וממהרות להביא אלונקה.
״היא איבדה הכרה.״ אני מציין כשכפות ידיי מלאות בדם שלה.
הן רצות עם האלונקה לאחד החדרים כשאני והרופא בעקבותיהן.
״אדוני אנחנו צריכים שתמתין בחוץ.״ הרופא אומר בזמן שהאחיות מפשיטות את חלקה העליון ומשאירות אותה בחזיה בלבד.
אני מביט בה, ביצירה המושלמת שלי, והלב שלי נצבט כשאני רואה את הפתח המדמם שהכדור יצר בחזה שלה.
״אדוני,״ הרופא מחזיר אותי למציאות.
״אני לא יוצא מפה עד שהיא תחזור לנשום.״ אני מסתכל עליו בהבעה רצחנית והוא נאלץ לוותר ולהמשיך בטיפול.
קצב הלב שלי דוהר כל דקה שנמשכת לנצח, כל דקה שאיב לא חוזרת לנשום. אם אני אאבד אותה, אני אמות.
״אנחנו ניאלץ להכניס אותה לחדר ניתוח, הכדור קרוב מדי לשריר הלב.״ הרופא אומר בפנים חמורות. ״היא בסכנת חיים.״
אני נאנח בתסכול ותופס את ראשי בין שני ידיי בזמן שהוא מסתכל עליי דקה נוספת והולך.
במשך ארבע שעות אני הולך הלוך ושוב לאורך המסדרון ותוהה אם להתקשר להורים שלה ולהודיע להם.
כל דקה עוברת כמו שנה ונדמה שהשעון תקוע עם מחוגיו על אותה השעה כבר שעתיים.
אני לא מסוגל לחשוב על משהו אחר חוץ מעל החיים שלה.
איך אמשיך לחיות בלעדיה?
אני מתיישב ותופס את ראשי בידיי לכמה דקות עד שאני מחליט לפתוח את האינטרנט ולחפש פרקי תהילים. אני מוצא אתר שרושם באנגלית את ההברות של המילים בעברית, ובפעם הראשונה בחיי, אני יושב וקורא פרק תהילים.
עוברת עוד שעה בערך והרופא יוצא מדלתות חדר הניתוח באנחה.
״דבר.״ אני קם על רגליי ונעמד מולו. אני אולי נראה חזק וחסון מול האיש הקטן אבל עמוק בפנים אני בגודל של חרק פחדן.
״הניתוח היה קשה.״ הוא נאנח בתסכול. ״היא איבדה דופק לכל כך הרבה זמן עד שכמעט קבענו מוות.״ אני פוער את עיניי ומתפלל לשמוע סוף טוב לשיחה הזו. ״אבל בסוף הצלחנו לייצב אותה ולהוציא את הכדור.״ אבן ענקית נופלת מהלב שלי וההקלה תופסת את מקומה. ״היא עדיין בסוג של תרדמת אבל היא לפחות בהכרה.״
״אני יכול לראות אותה?״ אני שואל בתקווה.
״כשהיא תעבור להתאוששות נקרא לך.״ הוא אומר ודלתות חדר הניתוח נפתחות שוב כשמיטתה של איב יוצאת מהן.
אני מציץ עליה ורואה שכל חזה מוכתם בדם ועל פניה סימני כפות ידיי בדם שלה. הגוש בגרון מעיק עליי והגוף שלי נדרך מהלחץ וההמתנה. הריסים היפות שלה הם הצבע היחיד שנותר בפניה, היא חיוורת כמו סיד. אני עוצר את מיטתה, תופס בידה של איב ונושק לה ארוכות לפני שהאחיות ממשיכות להוביל אותה הלאה.
״מה קורה?״ אנחל עונה לשיחה ונשמע נסער.
״תגיד לי אתה מה קורה.״ אני מנסה להישאר רגוע. ״מצאתם את מי שפגע בה?״
״המאבטחים הצליחו לנטרל אותו אבל איבדנו שניים.״
״פאק!״ אני מטיח את אגרופי בקיר בעצבים. ״איפה הוא?״
״מתנדנד לו במרתף של הבית זונות.״
״אנחל, תשמרו אותו בחיים.״ אני מורה ומנתק את הקו.
הראש שלי מוצף במחשבות, בדאגות ובחוסר וודאות.
מה פספסתי למען השם? איך נתתי לזה לקרות?
אני שולח הודעה לאנחל שידבר עם המשת״פ שלנו במשטרה שינסה למנוע את החקירה ואם בסוף מתכוונים לפתוח תיק, שידאג להוציא אותנו מהבלאגן הזה.
קולה של אחות צעירה קוטע את מחשבותיי בזמן שהיא מתקדמת לעברי. ״אתה מתיאו?״
״כן.״ אני קם מהכיסא ונעמד מולה.
״איב בהתאוששות, תוכל להכנס אליה אם תרצה.״
״בטח.״ חיוך נשקף על פניי כשאני מתלווה אליה. ״היא התעוררה כבר?״
״עדיין לא,״ האחות הצעירה נעצרת ומניחה את ידה על ידית הדלת של חדר ההתאוששות. ״החומרים עדיין משפיעים עליה אבל היא במצב יציב, תרגישו טוב.״ היא פותחת את הדלת ונותנת לי להכנס.
איב נמצאת שם, על המיטה, מחוברת לנוזלים ולבושה בחלוק תכלכל. פניה היפות נקיות מדם וחזרו קצת לצבען.
אני מושך כיסא ומתיישב לצידה, משלב את ידינו זו בזו ונושק לשפתיה בעדינות.
״מה נעשה איתך איב?״ אני מרים את ידה לשפתיי ונושק לה. ״מתי תפסיקי להתחרות עם השטן ולוותר על המוות?״
״אני מצטער.״ אני מצמיד את גב כף ידה למצחי. ״אני לא טוב בשבילך, אני הגרוע ביותר. אבל אני אוהב אותך, אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר מלבדך. את הפכת לי את העולם לטוב יותר, לניצוץ בתוך האפלה. רק כשהצליחו לפגוע בך, כשראיתי את הדם שלך בכל מקום, הבנתי כמה אני צריך לשחרר אותך חזרה לעולם שלך, למקום שלך. כמה אני מזיק לך.״
הצליל היחיד שנשמע בחדר הוא פעימות הלב שלה.
היא לא מגיבה לדברים שלי, אפילו לא מנידה עפעף.
״זה יעזור אם תדבר איתה ותתן לה חום ואהבה.״ אחות מבוגרת עם שיער קצוץ נכנסת לחדר ומניחה את ידה על כתפי. ״נכון שזה נשמע משוגע אבל לפעמים זה כל מה שאנחנו מחפשים.״
אני מחייך אליה חיוך קטן כהוקרת תודה והיא טופחת את כתפי לפני שהיא יוצאת מהחדר.
הזמן ממשיך לעבור, הכאב הולך ונהיה חזק יותר והמחשבות הכי גרועות בעולם מתרוצצות בראשי.
מה אם היא לא תחזור להיות איב שלי?
אולי היא לא תזכור אותי בכלל?
עפעפיי מרפרפים מעייפות ואני מנמנם על הכיסא לצידה.
״אדוני, שעות הביקור הסתיימו.״ אותה אחות מבוגרת חוזרת לחדרה של איב וגורמת לי להתעורר.
אני מציץ בשעון היד שלי ומגלה שכבר 22:00 בלילה.
״זה בסדר יש לי אישור.״ קולי צרוד מעט ולאחר שהיא מבררת עם מנהל המחלקה, אני סוגר את דלת החדר וחוזר להחזיק בידה של איב, חוזר לדבר איתה עוד קצת בתקווה שהיא תתעורר.

עברו כבר יומיים מאז שהיא בתרדמת והאמת שהייאוש תפס קצת את המקום של התקווה. הבטן שלי מתהפכת מהמחשבה שהיא לא תחזור אליי.
״איב אני מתחנן אלייך,״ אני מניח את מצחי על גב כף ידה ונותן לדמעות לרדת. ״אני לא יכול לחיות בלעדייך. תחזרי אליי, תחזרי להיות האמיצה שאני כל כך אוהב, השטותניקית ששמה עליי זין, רק תחזרי אליי.״
״מתי..או?״ איב פותחת את עיניה ברפרוף וקולה שקט וצרוד.
אני פוער את עיניי בהלם ומחייך באושר. ״התעוררת!״ 
היא מחייכת חיוך קטן. ״מים.״ קולה בקושי נשמע.
אני טובל את אצבעותיי במים ומרטיב מעט את שפתיה.
״התגעגעתי אלייך.״ אני מלטף את לחייה באגודלי. ״את זוכרת משהו מאותו יום?״
״לא ממש.״ היא מדברת טוב יותר ומנסה להתיישר אבל נאנקת בכאב. אני נעמד מיד ומרים אותה בלי מאמץ כדי שהיא תוכל לשבת בנוח. ״חשבתי שאני עומד למות כשראיתי אותך שם.״
״אבל אני בסדר עכשיו.״ שוב החיוך הקטן.
״את זוכרת משהו שראית או חשדת בו לפני שנפצעת?״
״ראיתי מישהו שהסתכל עליי הרבה אבל בגלל שכבר היינו קרובים כל כך לאוטו לא חשבתי אפילו להזהיר אותך.״ היא אומרת בשקט. ״כשהוא נעלם משדה הראייה שלי, סובבתי את הראש כדי לומר לך אבל זה כבר היה מאוחר מדי.״
״אני מצטער, מי בלה.״ אני מלטף את ידה באגודלי ושוב נושק לה.
היא לא עונה, רק מחייכת את אותו החיוך הקטן ונאנחת.
״כואב לך? את רוצה משהו?״
״אני עדיין עם משככי כאבים אז אני לא ממש מרגישה את הכאב אבל אני רוצה ללכת הביתה.״ היא מנסה לקבע את פלג גופה העליון ולהזיז רק את הרגליים.
״את רצינית?״ אני שואל בחוסר אמון. ״אין לך כרגע לאן ללכת.״
״מתיאו בבקשה.״ איב מסתכלת עליי בעצב ובתחינה. ״אני אטפל בעצמי בבית או שאפילו תביא לשם אחות אבל אני לא יכולה להישאר כאן.״
״בסדר, אבדוק אם זה אפשרי.״ אני אומר ולא מאמין שאלו המילים שלי כשהיא נראית ומרגישה ככה. אני מתכוון לקום אך אחת האחיות מקדימה אותי ונכנסת לחדר.
״איב איך את מרגישה?״ היא שואלת בחיוך מנחם.
״אני בסדר, לא כל כך כאובה.״ איב שולחת אליה חיוך חמים. ״מתי אשתחרר הביתה?״
״תצטרכי לעבור בדיקת רופא עוד שעתיים ולפי דבריו נדע מה התכנית.״ האחות אומרת. ״תרצי שאעזור לך במשהו בנתיים?״
״זה בסדר, אני אסתדר.״ היא אומרת והאחות יוצאת מהחדר.
״את בטוחה שאת רוצה לחזור הביתה?״ אני שואל אותה בדאגה.
״בטוחה.״ היא עונה לי בחיוך ועיניה משדרות חוזק.