בלתי שבירה

פרק 23

מתיאו
קמתי לבוקר מחריד. איך שכולם עלו על המטוס חזרה לווגאס ושיקגו, אלחנדרו חייג אליי ובישר לי שהרוסים מתכננים לנקום. אם זה לא מספיק, איב קמה בהצהרה שהיא רוצה לטוס לישראל ואנחל עצבני בטענה שהצוותים משיקגו וווגאס היו צריכים להישאר עד שהבלאגן עם הרוסים יסתיים.
אני מסיים לעשן את הסיגריה ומועך את מה שנשאר ממנה במאפרה בעצבים. הטענות והתלונות בחיים לא באים בשלבים, הם מתרכזים לפעם אחת ודופקים לי את המוח והחיים כולם.
״כן?״ אני עונה בחוסר סבלנות לשיחה מאלחנדרו.
״הרוסים מתכננים כניסה לאחוזה היום בערב.״ הוא מבשר בקצרה.
אני מנתק בזמן שאני נכנס בחזרה ומבטי העצבני פוגש במבטה של איב לפני שאני מתעלם וממשיך לכיוון חדר העבודה.
״אנחל, תוך דקה כל הצוותים בחדר העבודה!״ קולי תוקפני.
הוא מנתק את השיחה ותוך כמה דקות כולם מתיישבים סביב השולחן.
״הערב הולכת להיות נקמה והאחוזה תהפוך למרחץ דמים כי הרוסים מתכננים לפגוע פה.״ אני מתחיל לסכם. ״אנחנו נתקוף מבחוץ כמה שאפשר, תקפידו לא לפספס אף אחד ולשים לב לכל צעד שלהם לכיוון הכניסה. הם יותר בעניין של איב מאשר בעניין שלנו ואיב תהיה בפנים אז תזהרו לחזור על טעויות עבר.״
״מתיאו, זה לא כל כך קשור, אבל המשלוח של הסמים הגיע לנמל.״ אורלנדו, אחד החיילים שלי, מודיע ומזכיר לי.
״תודיע להם שיתחילו להפיץ לקונים שלנו. אחרי הערב, אנחנו מתאפסים וחוזרים לנהל את העסקים ומשלוחי הסמים כרגיל. גם נתחיל לגייס ממחר חיילים נוספים לצוותים.״
במשך שעה נוספת, אני מחלק הוראות ומפצל את הצוותים לאיזורי תקיפה שונים ולאחר מכן שולח אותם לאימונים לקראת הערב.
אני לא צריך עזרה מאף אחד, אנחל יכול לבלבל את המוח כמה שהוא רוצה. לא קיבלתי את התפקיד אתמול ואם לא הייתי צריך עזרה פיזית לא הייתי קורא לשום צוות משום מקום. הרוסים קצת הסיטו אותי מהשביל אבל אחרי היום בערב, הכל יחזור לשגרה.
דפיקה בדלת מנערת אותי ממחשבותיי ובדיוק כשאני מתכוון להגיד שאני עסוק ואין לי זמן, איב נכנסת כשפרצוף עצבני על פניה.
״איב אין לי זמן עכשיו לזיוני מוח.״ אני מנסה לשמור על רוגע.
״מתיאו עם מי אתה חושב שאתה מדבר?!״ היא מרימה את קולה ומתיישבת על הכיסא שמולי.
״תשמרי על הפה שלך.״ אני מזהיר והיא צוחקת בזלזול.
״עוד לא למדת שאני לא אחת מהזונות שמלקקות לך?״
״למה באת?״ חוסר סבלנות נוטף מקולי.
״אני נוסעת לישראל.״
״לא יקרה.״ אני מבהיר בעצבנות. הבחורה הזו לא מתייאשת.
״לא שאלתי, הודעתי. סגרתי טיסה למחר בבוקר.״
״איב אל תשגעי אותי טוב?!״ הפתיל הקצר שלי מתחיל להידלק. ״אחרי שנסיים עם הרוסים, ניסע לאן שאת רוצה.״
״לא הרוסים ולא אתה אלה שמעניינים אותי.״ היא קובעת.
״שקרנית.״ אני מנמיך את קולי ונשען עם גופי קדימה בעזרת מרפקיי. ״אולי הרוסים לא מעניינים אותך, אבל אם אני לא הייתי מעניין אותך היית עוזבת מזמן ומפסיקה לאיים כל הזמן. פחד זה לא מה שמחזיק אותך פה והוכחת את זה לא פעם.״
״מתיאו.״ היא מביטה בי בזלזול ומגחכת. ״אני עומדת מאחורי המילים שלי. אם הייתי יודעת שאחזור לישראל בלי אבטחה ובלי כאבי ראש, לא הייתי נשארת פה רגע אחד נוסף. אל תחמיא לעצמך.״
היא צודקת. גם אם היא תלך, אצמיד לה אבטחה ואעקוב אחריה כל עוד אוכל. היא יודעת יותר מדי וחוץ מזה, היא שלי. אני לא מוותר על מה ששייך לי בעד שום דבר בעולם.
״נעשה דיל.״ אני נאנח בתסכול. ״אם עד מחר המצב ירגע, נטוס לישראל לביקור. אם לא, אנחנו מחכים עם זה עוד כמה ימים.״
״לא הבנתי.״ היא מרימה גבה בשאלה. ״מה זה נטוס?״
״נטוס. במטוס הפרטי שלי. את לא מבינה אנגלית?״ זווית פי נמתחת לחיוך קטן. אם יש משהו שאני אוהב זה להתגרות בה.
״אני אטוס.״ היא קובעת. ״אין צורך שתצטרף אליי.״
״לא שאלתי. זה התנאי.״ אני מודיע ומוזג לעצמי כוסית ויסקי. ״תחליטי, או זה או כלום.״ אני מוסיף ומרוקן את כוסית הויסקי בלגימה אחת מלווה בחיוך ערמומי.
״אני אסע בלעדייך.״ היא מנסה להדליק אותי.
״תנסי, נראה אם תצליחי.״ איב לא טיפשה אבל אם יש משהו שהיא אולי לא יודעת הוא שכמה דולרים לשדה התעופה והיא תפספס את כל הטיסות של ישראל.
היא קמה מהכיסא בעצבים ויוצאת מהחדר בטריקת דלת רועמת.
אני פותח מיילים אחרונים ועובר על משלוחי הסמים האחרונים לדילרים שלנו לפני שאני יורד למטבח.
״ארוחת הצהריים מוכנה, להגיש לך?״ חואניטה מקבלת את פניי בחיוך.
״אני אשמח, תודה.״ אני מחזיר לה חיוך ומגניב מבט לכיוון איב שנזרקת על הספה באנחה. ״בואי לאכול.״ אני קורא לעברה.
״אני לא רעבה.״ היא עונה בחוסר חשק.
״תפסיקי כבר להתחמק מכל דבר, אני עוד אחשוב שהנוכחות שלך פה הופכת אותך לפחדנית.״ אני מתגרה בה והיא קמה בעצבים ונזרקת על הכיסא שלידי. ״אולי הנוכחות שלי פה גורמת לך לפחד.״
״אני לא מפחד מאף אחד.״ אני מבהיר.
״אתה מפחד עליי, אחרת לא היית מתעקש לשלוח אותי לישראל עם אבטחה או להצטרף אליי לטיסה.״
אין לי מה להגיד. אני באמת מפחד עליה, לא אתן שמשהו יקרה לה. אם היא לא הייתה חשובה לי, סביר להניח שגם הבלאגן עם הרוסים לא היה כזה גדול כמו שהוא עכשיו.
״תאכלי.״ אני מעביר נושא כאשר חואניטה מגישה לנו צלחות עמוסות באוכל ביתי טוב.
״לא רוצה.״ היא מסיטה את מבטה ממני.
״נו,״ אני מדגדג אותה קלות במותנה. ״אל תהיי קשה.״
היא מנסה להחניק חיוך ללא הצלחה ואני מחליט להגביר את קצב ועוצמת הדגדוג עד שהיא מתפרצת בצחוק מתגלגל.
״בסדר, אני אוכל.״ היא משתנקת ומנסה לשאוב אוויר לריאותיה.
אני משחרר אותה והיא תופסת את המזלג ומתחילה לאכול.
״חואניטה, האוכל מעולה.״ איב אומרת לאחר שהיא דוחפת את המזלג לפיה ומתענגת על האוכל.
״אני הכנתי.״ אני קורץ לחואניטה כדי שתזרום איתי.
״כן בטח.״ היא מגחכת בזלזול ומגלגלת עיניים. ״רק הבוס יעמוד במטבח ויכין לעצמו אוכל.״
״אני מבשל מעולה.״ אני מציין. ״פשוט עוד לא נחשפת לאוכל שלי.״
״אני לא בטוחה שאני רוצה.״
״את רוצה.״ אני קובע ומתקרב לאוזנה כדי ללחוש לה. ״כשתיחשפי לכל הדברים שלי, לא תרצי לעזוב. אני מבטיח לך.״
״שתוק כבר דפוק.״ היא צוחקת ותוקעת מרפק במותני.
״ברצינות, למה את כל כך מתעקשת לעזוב?״
״יש לי חיים אחרים במקום אחר, אני לא יכולה פשוט לעזוב הכל ולהישאר בניו יורק.״ היא משקרת, יש עוד משהו שהיא לא מספרת לי.
״ואם ההורים שלך יבואו לפה?״ אני מנסה להוציא ממנה תשובה כנה.
״אז סביר להניח שהם ירצחו אותי במקום.״ היא צוחקת. ״בכל מקרה, זה לא קשור להורים שלי.״ אנחנו קמים משולחן האוכל ומתחילים לעלות לכיוון חדר השינה.
״לי דווקא מרגיש שכן.״ אני אומר בכנות. ״אני לא מכיר בן אדם שלא מתגעגע למשפחה שלו.״
״אני מתגעגעת.״ היא מודה ומתחמקת ממבטי כשאנחנו נכנסים לחדר. ״פשוט אין לי זמן לחשוב על זה אפילו עם כל הבלאגן הזה.״
״להפך,״ אני תופס בזרועה וגורם לה להסתובב אליי. ״בגלל כל הבלאגן, את מבינה כמה השקט של הבית חסר לך וכמה את מתגעגעת להורים שלך.״
״אז למה אתה לא נותן לי לנסוע אליהם?״ הקול שלה נשבר ואני רואה איך היא מתאמצת לא להראות חולשה.
״את תיסעי אליהם.״ אני מבטיח ומושך אותה לחיבוק. ״מוגנת ובטוחה, איתי או בלעדיי.״