בלתי שבירה

פרק 24

איב
בסביבות השעה 23:00 בלילה, כשהאבטחה הודיעה על רכבים חשודים באיזור, מתיאו כפה על כולנו להישאר במרתף בזמן שהם תוקפים את הרוסים.
אני הזהרתי אותו שברגע שאני שומעת מישהו מתקרב, אני לא נשארת בפנים ובתגובה הוא נתן לי את האקדח מפעם קודמת.
אני יודעת שהם מחפשים אותי. אני יודעת שהם לא יעצרו עד שהגופה שלי תהיה אצלם. אבל אני יודעת שמתיאו לא יוותר עליי, הוא לא יתן שיקרה לי משהו.
בנתיים היריות נשמעות רחוקות ואני מניחה שהם תופסים אותם בעיקר מבחוץ ומונעים מהם להכנס פנימה.
אני מביטה באחת הנשים שמחבקת את בתה הגדולה שעובדת כאן גם כן ומגוננת עליה מפני הרעשים והדרמות שבחוץ. אני מחייכת בעצב כשאני מבינה כמה הייתי רוצה חיבוק מאימא שלי עכשיו. כמה הייתי רוצה לראות את החיוך שלה ושל אבא שלי כשאחזור הביתה. אבל אסור לי להישבר, אסור לי לשקוע. ואם לא הייתי יודעת שאגרום להם צער נוראי אם אסכן את עצמי במוות, הייתי טסה לישראל מבלי לספור כאן אף אחד. כי אף אחד לא מפחיד אותי, אף אחד לא ישבור אותי.
חוץ מזה, אני לא סומכת על צוות האבטחה של מתיאו. עם כל הכבוד שהוא הקאפו שלהם, אני זו שגורמת להם למלחמות עם הרוסים והאופציה הטובה ביותר כדי להפסיק את הבעיות האלה היא להיפטר ממני. מעבר לכך, הם פשוט לא מצליחים להגן עליי כמו שצריך, בדיוק כמו שקרה בפעם השניה שהרוסים פלשו לכאן ומתיאו לא היה.
הדלת הכבדה נפתחת בבעיטה וגורמת לי להתאפס ולחזור לעצמי.
״הכל בסדר, אתן יכולות לצאת.״ מתיאו מודיע בהקלה כשבגדיו ופניו מוכתמים בדם.
״את בסדר?״ הוא עוצר אותי ושואל כשאני מגיעה למדרגה שלו.
״כן.״ אני מתחמקת ממבטו וממשיכה לעלות לחדר השינה.
עיניי מציצות בשעון הקיר בחדרו של מתיאו ואני מופתעת לגלות שהשעה כבר 2:00 לפנות בוקר ואני עדיין לא עייפה.
אחרי כמה דקות של הרהור, אני נכנסת להתקלח ולובשת פיג׳מת סאטן קצרצרה בצבע אדום יין שהזמנתי משיין.
קולות נשמעים מאחורי דלת החדר ולאחר כמה דקות שאני מניחה שזה מתיאו אבל אף אחד לא נכנס, אני פותחת אותה ומשם הכל קורה מהר מדי. גבר בהיר ולא מוכר עומד בפתח הדלת ולפני שאני מצליחה להבין מאיפה הוא צץ, כאב חד מפלח את בטני וכשמבטי נשמט מטה אני מגלה סכין נעוצה בצד ימין של הבטן התחתונה שלי.
אני מתקפלת בכאב אך מספיקה לשלוף מחגורת המכנס את האקדח ויורה בגבו של מי שדקר אותי.
אני אפילו לא מצליחה לחכות לתגובה שלו ונאנקת בכאב בזמן שאני שומטת את האקדח ואוחזת באיזור שהסכין נעוצה בו.
״מתיאו!״ אני צורחת בכאב בעיקר כדי שיספיק לתפוס את מי שפגע בי לפני שיצליח לקום ולברוח.
בית החזה שלי עולה ויורד במהירות וריאותיי מנסות בכל כוחן לשאוב אוויר בזמן שידיי מתמלאות בדם וטיפות זיעה מצטברות על פניי.
מתיאו מגיע לקומה העליונה בריצה ופוער את עיניו כשהוא סוקר את גופי לפני שהוא שולף את הקשר וצועק. ״אנחל, תזמינו רופא ותגיעו לכאן עכשיו!״
בנתיים שלולית נכבדת של הדם שלי מצטברת על הרצפה רגע לפני שברכיי קורסות הישר לזרועותיו של מתיאו שמספיקות לתפוס אותי.
הוא משכיב אותי על הרצפה בעדינות וממקד את עיניו בסכין בזמן שהוא לוחץ על בטני ומנסה לעצור את הדם.
״אתה מכאיב לי.״ אני מרגישה איך הדמעות זולגות ממני ללא שליטה.
״את מאבדת מלא דם.״ הוא מציין עובדה ומעיף מבט לעבר אנחל וכמה מהחיילים שמשתלטים וקושרים את הגבר חסר ההכרה שיריתי בו.
״אם אני אמות, תגיד להורים שלי שאני מצטערת.״
״את לא תמותי.״ הוא מבטיח ומוחה את דמעותיי עם ידו השניה.
הרופא מגיע כמה דקות לאחר מכן ומתיאו משחרר את ידיו מאיזור הלחיצה בזמן שהוא מוציא מתיקו חומר חיטוי וערכת תפירה.
״את לא תספיקי להגיע לבית חולים.״ הוא מתבונן במשקפיו על הפצע בזמן שאני משתנקת בכאב.
בדרך כלל האדרנלין תופס אותי אבל הפעם הוא תפס אותי לא מוכנה, לא ציפיתי לו כשפתחתי את הדלת.
הוא שואב במזרק חומר ומזריק אותו לאיזור הפציעה.
״מתיאו תביא לה קצת ויסקי.״ הרופא מבקש ומתיאו חוזר מיד עם בקבוק ויסקי בידו ומגיש אותו לפי. ״זה ירגיע לך את הכאב.״
אני לוגמת מהבקבוק ומנסה להתגבר על תחושת הצריבה של האלכוהול בגרון, זה בטוח פחות נורא מלהוציא את הסכין הזו ממני.
אחרי דקה נוספת, מתיאו מכוון סיגריה לפי ולוחש. ״זה סם שיטשטש אותך קצת, תשאפי.״
אני מנידה בראשי לשלילה. ״דוקטור תוציא את זה כבר!״ אני צועקת ונושכת את זרועי כדי להקל על הכאב.
תמיד למדתי שכדי לשכוח כאב במקום אחד, צריך ליצור כאב במקום אחר. לכן לא הפסקתי לנשוך את היד עד שטעם הדם עלה על לשוני.
הרגשתי שהלב שלי הפסיק לפעום לכמה רגעים כשהסכין נשלפה ממני באיטיות מייסרת.
הייתי בטוחה שמיתרי הקול שלי נקרעו מרוב שצרחתי ושכף ידו של מתיאו שאחזה בכף ידי השניה כבר התאבנה מרוב שמחצתי אותה.
״הסכין בחוץ.״ הרופא מודיע ותחושת הכאב יורדת בקצת אך זרמים של דם יוצרים שבילים במורד בטני.
ראייתי מתחילה להתערפל וצמרמורות וסחרחורות מקיפות אותי מכל עבר. ״נראה לי שאני עומדת להתעלף.״
״את במצב יציב, אני מתחיל לנקות את הפצע ואתן לך מנת דם.״
ידו השניה של מתיאו מונחת על מצחי ואני מרימה את מבטי אליו בדיוק לשניה עד שתחושת השריפה של חומר החיטוי גורמת לי להחניק צעקה נוספת. מהרגע שהסכין יצאה, התהליך נהיה הרבה פחות נורא.
במשך שעה נוספת שאפשר לסבול, הרופא תופר את החתך בבטני ומזרים לי מנת דם לגוף דרך הוריד.
״אני משאיר לך פה אנטיביוטיקה ומשככי כאבים.״ הוא מניח את
השקית על המיטה. ״תנוחי ותעשי הרבה שטיפות במים וסבון.״
״תודה דוקטור.״ אני מחייכת בחוסר כוח.
״אני חייב לציין שיש לך כוח סבל מטורף. אפילו גברים לא היו שורדים את זה בלי כמה ג׳וינטים ובקבוק שלם של ויסקי.״ הוא מצחקק ויוצא מהחדר.
״תודה מתיאו.״ אני נאנחת בזמן שהוא מערסל אותי בזרועותיו ומרים אותי מהרצפה למיטה.
״את רוצה לנוח קצת?״ הוא מלטף את שיערי ומסיט אותו מפניי.
״אני רוצה להתקלח אבל אין לי כוח לזוז.״
״אני חושב שכדאי שתנוחי קצת ותצברי כוחות, אחר כך תתקלחי כמה שתרצי. חוץ מזה, אני רוצה ללכת לבדוק אם הזין שדקר אותך התעורר.״ הוא מנסה להיראות רגוע אך אני רואה את הסערה שמתחוללת בתוכו.
״מאיפה הוא צץ?״ אני נאנחת בתסכול. ״לא שמעתי אף אחד נכנס לבית בזמן שהיינו במרתף.״
״הדלת של המרתף חוסמת רעשים קטנים, יכול להיות שהוא נכנס בשקט בזמן שנלחמנו עם השאר בחוץ. זה לא היה קל, איבדנו ארבעה חיילים.״ מתיאו מעביר יד על שיערו ומושך אותו לאחור בעצבנות.
״לך תדאג לחיילים שלך ולמה שצריך.״ אני מפהקת בעייפות.
״אני צריך לדאוג לך, דואגים כבר לכולם למטה.״
״אל תדאג לי, אני אהיה בסדר.״ אני מבטיחה רגע לפני שעיניי נעצמות ואני שוקעת בשינה עמוקה.