בלתי שבירה

פרק 10

איב
לא הצלחתי לעצום עין כל הלילה. חשבתי על דבריו של מתיאו.
אם הייתי כל כך שונאת אותו, באמת הייתי מרחיקה אותו בכל הזדמנות. הייתי מבהירה לו שאני מוכנה למות מאשר להישאר פה.
בהתחלה זה באמת מה שהיה, עד שהבנתי שהוא רוצה בטובתי.
דלת החדר נפתחת לאט ופניו של מתיאו מבצבצות בהדרגה.
״התעוררת?״ הוא שואל ונכנס לחדר כשאני מתיישבת על המיטה.
״לא ישנתי.״ אני משפשפת את עיניי בזמן שהוא מתיישב לצידי.
״הבאתי לך בגדים חדשים.״ הוא מושיט לי חליפת טרנינג חדשה, הפעם בצבע אפור בהיר, יחד עם סט הלבשה תחתונה של קלווין בצבע שחור.
״תודה.״ אני אומרת ביובש.
״אחרי שתאכלי ארוחת בוקר, אני אכנס ותתקשרי להורים שלך.״ הוא קובע וקם לכיוון היציאה.
״מתיאו.״ אני קוראת ועוצרת אותו מלהמשיך. ״למה אתה עושה את זה?״ אני מוסיפה בסקרנות.
״עושה את מה?״ הוא שואל כאילו שהוא לא יודע על מה מדובר.
״דואג לי.״ המילים נפלטות מפי בפשטות.
הוא מחייך ויוצא מהחדר מבלי לענות על שאלתי.
אני נאנחת וקמה מהמיטה לכיוון חדר המקלחת, מצחצחת שיניים ושוטפת את פניי בסבון. רגע לפני שאני פושטת את בגדיי כדי להתקלח, אני מעיפה מבט לעבר המצלמה ותוהה אם מתיאו צופה בי.
אני מנערת את מחשבותיי ומתעלמת ממנה, פושטת את בגדיי ונותנת למים לשטוף ממני את העייפות.
אחרי שהטרנינג החדש עוטף את גופי, עובדת המשק נוקשת על הדלת לפני שהיא פותחת אותה ונכנסת לחדר עם ארוחת הבוקר.
״בתיאבון.״ היא מניחה מולי את המגש ומחייכת חיוך רחב.
אני מחזירה לה חיוך וכשהיא יוצאת מהחדר, אני סורקת את המגש וטועמת מהממרחים השונים.
שלוש דקות אחרי שהבטן שלי עומדת להתפוצץ ואני מפסיקה לאכול, מתיאו נכנס וידיו תחובות בכיסיו.
״היה טעים?״ הוא שואל בחיוך מרוצה.
״למה באת?״ אני אומרת ישר ולעניין.
הוא מגיש לי את הטלפון שלי וליבי מנתר מהתרגשות.
לא אכפת לי להישאר פה לנצח, העיקר להרגיע את ההורים שלי.
אני זו שמחייכת הפעם חיוך מרוצה בהחלט כשידיי אוחזות בטלפון שלי. אצבעותיי מקלידות את המספר של אימי במיומנות ואני שמה את הטלפון על ספיקר ברגע שהוא מחייג.
״יפה שלי.״ קולה של אימא שלי בוקע מהקו. ״התגעגענו אלייך, גם אבא שומע אותך.״
אני מרגישה את הדמעות מגיעות אבל לא נשברת. ״גם אני התגעגעתי אליכם מאוד.״ אלו המילים היחידות שאני מצליחה להגיד.
״מה איתך?״ אבי שואל ברקע. ״נהנית?״
״כל כך.״ אני מסתכלת על מתיאו והוא מגחך כשהציניות נוטפת מקולי.
״מה איתכם?״ אני שואלת בהתרגשות. ״איך כולם מרגישים?״
״בסדר, מתגעגעים בעיקר.״ אימא אומרת. ״מתי את חוזרת?״
״האמת שגם בגלל זה התקשרתי.״ אני מביטה במתיאו שמסתכל עליי בחשדנות. ״קיבלתי הצעת עבודה פה בניו יורק. הם מציעים לממן לי את שאר הלימודים פה ושתוך כדי אעבוד.״
״וואו איזו הפתעה.״ אבא אומר. ״ומה את חושבת על זה?״
״אני עדיין שוקלת מה לעשות.״ אני משחקת אותה. ״הם הבטיחו שישלמו לי פי שתיים ממה שמשלמים בדרך כלל בארץ. גם מדובר בחברה מאוד גדולה ויוקרתית.״
״איך בכלל הגעת אליהם?״ אימי שואלת בחוסר התלהבות.
״זוכרת שאמרתי לך שעברתי דירה?״ אני מנסה למשוך זמן כדי למצוא תירוץ טוב. ״אז אחד מהשותפים שלי מכיר את המנהל של החברה והציע שאתן לו קורות חיים והוא יבדוק אם אפשר להכניס אותי לשם. אני אמרתי לו שאני באתי למטרת בילוי ולא לעבודה אבל הוא התעקש שרק ישלח את הקורות חיים שלי ושאם אתקבל כבר אחליט מה אני רוצה לעשות עם זה.״
״ומה עשית כשהוא בישר לך שהתקבלת?״ אבי מתעניין.
״המנהל התקשר אליי בכבודו ובעצמו ואמר שהוא מעוניין שאבוא לראיון עבודה. אחרי שאותו השותף חפר לי כל היום, הבנתי שאין לי מה להפסיד והלכתי. כבר בסיום הראיון, הוא התעקש שאשאר ואתחיל בהסתגלות.״ אני משתדלת להישמע הכי אמינה וכשעיניי קולטות את חיוכו הלא מאמין של מתיאו אני נוקפת לעברו אצבע שלישית.
״איזה יופי.״ ההתלהבות חוזרת לקולה של אימי.
״אנחנו שמחים בשבילך מאוד.״ אבי אומר בהתרגשות.
״אבל תוכלי לחזור לארץ לכמה ימים לפחות?״ אימי שואלת בדאגה.
״אני אבדוק את זה, מבטיחה.״ אני מסתכלת על הרצפה ובוחנת אותה. אצטרך להתאמץ הרבה כדי לשכנע את מתיאו לשלוח אותי לישראל לביקור, אם מאמציי יהיו שווים בכלל משהו.
״תהיי בקשר אהובה שלנו ונצלי את הזמן גם לבילויים.״ קולה של אימי קוטע את קו המחשבה שלי.
״מתגעגעת, אדבר איתכם כשתהיה לי תשובה.״ אני אומרת ומנתקת את השיחה, מושיטה את הטלפון שלי חזרה למתיאו.
״אהבתי את הסיפור.״ הוא צוחק ולוקח מידיי את הטלפון.
״רוצה לשתף אותי במה עוד אתה אוהב?״ אני מתחצפת.
״בחורות חצופות בעיקר.״ הוא אומר בחיוך זממי ומביט בעיניי.
אחרי שמבטינו מצטלבים למשך דקה אני שוברת את השתיקה.
״אתה מרביץ להן? מחנך אותן?״ אני מתגרה בו בטון מוגזם.
״בעיקר מזיין אותן.״ קולו נוטף סקסיות וזימה.
״ומה קורה אחר כך?״ אני מסתקרנת וממשיכה לענות באותו טון.
״זורק אותן.״ הוא עונה כאילו זה ברור מאליו.
״לא חשבתי אחרת.״ אני מוכיחה אותו בחיוך מזויף.
״אני חושב שמגיעה לי תודה על השיחה לפני שאני יוצא מפה.״ הוא משנה נושא במעבר חד.
״צודק.״ אני מודה וחוזרת לטון הרגיל שלי. ״בהחלט מגיעה לך תודה.״
הוא מעניק לי את אחד מחיוכיו היפים ויוצא, משאיר אותי לבד.
השיחה עם הוריי עודדה אותי ובהחלט נתנה לי כוחות מחודשים.
לאחר כמה דקות של שחזור הרגעים האחרונים, אני מניחה שהדלת של החדר הזה לא נעולה ואולי תאפשר לי לצאת ולראות קצת מעבר לארבעה קירות. אני קמה ומניחה את ידי על הידית, פותחת בעדינות את הדלת ומחייכת כשהאור בוקע מחוץ לה. רגליי מובילות אותי מספר צעדים קדימה ועיניי בוחנות את הסביבה שריקה בנתיים מאנשים.
אני יורדת במורד המדרגות ומופתעת לגלות שעובדי הבית מתנהגים כרגיל בסביבתי. רגליי ממשיכות להוביל אותי לכיוון היציאה ואני נעצרת כאשר עיניי נפגשות במתיאו.
הוא מניד את ראשו בחיוך, מוציא סיגריה מהחפיסה ומדליק אותה, שואף עשן אל ריאותיו ונראה סקסי מהרגיל.
״מחפשת משהו?״ הוא מסתקרן בציניות.
״את היציאה.״ אני מחזירה בציניות אבל די מתכוונת לזה. ״תוכל לכוון אותי בבקשה?״
״בטח.״ הוא ממשיך עם הציניות ואני מחליטה לזרום. ״רוצה לראות את הבית לפני שאת בורחת?״
״קצת ממהרת, בהזדמנות אחרת.״ אני מחייכת את החיוך המועדף עליי בזמן האחרון, החיוך המזויף שלא ניתן לפספס את זיופו.
״הבנתי.״ הוא משפשף את זיפיו בסקסיות. ״ויש לך איפה לגור?״
״אני אסתדר.״ אני מבהירה בקשיחות ועדיין נעמדת מולו, מתקשה להבין למה רגליי לא מתקדמות לעבר השער.
״את עד כדי כך שונאת אותי?״ הוא שואל כשסוף סוף אני מצליחה להפנות אליו את גבי.
״כן.״ אני אומרת ומתחילה להתקדם לכיוון השער.
״בהצלחה עם הרוסים, אגיד להם שיזמינו אותי ללוויה.״ הוא מנסה להפחיד אותי אבל אני צוחקת במקום זאת.
״הרוסים לא מפחידים אותי.״ אני מבהירה. ״הסתדרתי איתם יפה איתך ובלעדייך.״
״בן אדם חכם משתמש במוח לפני שהוא משתמש בכוח.״ הוא אומר ומצליח להרגיז אותי.
״מה הבעיה שלך מתיאו?״ אני אומרת באנחת ייאוש. ״אמרת שלא תשאיר אותי פה בכוח.״
״את חופשייה ללכת.״ הוא מבהיר בחיוך. ״פשוט אם לומר את האמת, את תעשי לי עבודה קשה כשתלכי.״
״למה?״ אני שואלת בחוסר הבנה.
״כי אצטרך להצמיד לך אבטחה ולהיות במעקב צמוד עלייך כדי לוודא שלא תפלטי דברים מיותרים.״ הוא אומר בפשטות. ״את חושבת שההורים שלך יאהבו את זה?״
אני מסתובבת אליו ושותקת, שוב.