בלתי שבירה

פרק 47

איב
ההלוויה הייתה קשה. תיארתי לעצמי שאתמוטט שם.
בסביבות השעה 15:00 כבר היינו בבית של ההורים שלי.
ברכיי רועדות ואני בקושי מצליחה לפתוח את העיניים מרוב שהן נפוחות וכואבות מבכי.
״אולי תלכי לישון קצת?״ מתיאו נושק לראשי ומושך אותי אליו כך שאני יושבת עליו בפישוק. הוא מניח את ראשי על חזהו ומלטף את שיערי.
הבית בנתיים ריק וברקע נשמעות התייפחותיי ונשימותיו של מתיאו מעל ראשי.
אני מתחילה להירגע קצת ונרדמת על חזהו.
כעבור שעה, אולי קצת פחות, אני מתעוררת מדפיקות דלת וכאשר אני פוקחת את עיניי שהספיקו להתאושש מעט, אני מוצאת את עצמי לבד במיטה.
אני קמה לפתוח את הדלת ומגלה את מזל, אחות של אימא שלי.
״איך את מרגישה יפה שלי?״ היא מושכת אותי לחיבוק.
״שהעולם מתרסק עליי משניה לשניה.״ אני מושכת באפי ומתאפקת לא לבכות שוב.
צעדים נשמעים מאחוריי וכשמבטי מופנה למקורם, חיוכו המנחם של מתיאו תופס את עיניי.
״עוד מעט יגיעו להתפלל כאן, בואו נארגן את הבית.״ ידה מלטפת את לחיי והיא נכנסת לפנים הבית.
אנחנו מזיזים את הספות מהסלון, מתיאו מביא מזרן שאוכל לישון עליו ומזל מארגנת שולחן עם קצת עוגות ופיצוחים.
״אז מה בעצם אמורים לעשות עכשיו?״ מתיאו מתעניין ומתיישב לצידי על המיטה.
״אמורה להגיע מישהי שתחתוך לי את הבגד ואז עד שבוע הבא אסור לי להתקלח ועוד כל מיני דברים שאבלים עושים.״
״מזל הביאה לי טלפון של בן אדם שעושה מצבות וכבר דיברתי איתו שיעשה להורים שלך את המציבות בזמן המתאים.״
״לא היית צריך לעשות את זה.״ אני משלבת את ידינו. ״זה היה אמור לצאת ממני.״
״אל תדברי שטויות.״ כפות ידיו הגדולות תופסות בפניי ומטות אותן כך שמבטינו נפגשים. ״את אשתי ואעשה הכל כדי שתהיי מאושרת.״ הוא נושק לשפתיי ברפרוף.
״שלום.״ קול של אישה נשמע מעבר לדלת. היא מתקדמת עוד קצת למרכז הסלון עד שהיא נגלית לעינינו. אני מניחה שזו הרבנית.
״היי,״ אני מושכת את תשומת ליבה. ״את בטח הרבנית לא?״
״כן,״ היא מושכת כיסא ויושבת מולנו. ״משתתפת בצערכם.״
אני נוגעת בירכו של מתיאו והוא מבין את הרמז והולך להביא מספריים מהמחסן.
״איך את מרגישה?״ היא מלטפת את ידי בנחמה.
״קשה לי.״ אני מתייפחת בבכי. ״לא ציפיתי שזה יקרה בכלל.״
״תזכרי שכל מה שקורה הוא לטובה.״ היא מחייכת בעצב. ״קשה להאמין בזה ובמיוחד בזמנים האלה אבל זה מה שאבא שבשמיים רצה. את מאמינה בו?״
אני מהנהנת ומוחה את דמעותיי. ״קרו לי כל כך הרבה דברים רעים לאחרונה שמה שניחם אותי הוא שאני הולכת להתחתן כשההורים שלי מלווים אותי לחופה.״
״לא מבטלים חתונה.״ היא אומרת ומתיאו חוזר עם מספריים בידו וכוס מיץ לרבנית בידו השניה.
״התחתנתי כבר.״ אני אוחזת בידו של מתיאו שחוזר להתיישב לצידי. ״פשוט תכננתי לחגוג עם המשפחה כשאגיע לארץ.״
״בורא עולם לא מתכנן סתם דברים.״ היא מברכת על המיץ ולוגמת ממנו. ״כנראה בגלגול הקודם הם לא זכו להביא ילדים ועכשיו כשהביאו ילדה וחיתנו אותה, התיקון שלהם נגמר.״
״הם היו אנשים מדהימים, ההורים הכי טובים בעולם.״
״אני בטוחה.״ היא מוחה דמעה מעיניה ואני מתרוממת על רגליי.
הרבנית ממלמלת איזה פסוק, יוצרת חריץ קטן בחולצתי בעזרת המספריים וקורעת אותה מעט.
״תזכרי,״ היא אומרת לפני שהיא הולכת. ״אל תעצרי את החיים שלך. את במצב נורא עכשיו, אני יודעת. אבל תזכרי שכדי להחזיר חיים שנלקחו ממך, צריך ליצור חיים חדשים.״
דבריה מהדהדים בראשי. למה היא בדיוק מתכוונת?
משך היום עובר לאט ובייסורים. אנשים מגיעים לנחם, מספרים סיפורים על ההורים שלי והאווירה מתוחה במיוחד כשאני קולטת את מבטיהם נעוצים במתיאו. יש כבר שמועות שהוא ראש המאפיה האיטלקית בכל אתר אינטרנט והריכולים לא איחרו להגיע.
״על מה את חושבת?״ מתיאו מתיישב לצידי ומסיט את שיערי מפניי כשידו אוחזת בכוס מים ומקרבת אותה לפי. ״איב, לא אכלת ולא שתית כלום היום.״
״אין לי חשק.״ אני מכסה את פניי בידיי. ״אני לא אחזור לעצמי לעולם!״ בכי מתפרץ ממני בחוזקה, כבר נמאס לי לבכות.
״היי,״ הוא מניח את כוס המים ומצמיד את מצחו לשלי. ״את תחזרי לעצמך. אני אהיה שם בשביל להחזיר אותך. אני אדביק את כל החתיכות ואת תהפכי לגרסא טובה יותר של עצמך. את תעשי הכל בשביל שגם למעלה ההורים שלך יהיו גאים בך.״ אגודליו מוחות את דמעותיי מלחיי ושפתיו נושקות לאפי ברכות.
״תודה.״ אני אומרת והוא מושך אותי לחיקו, מחבק אותי חזק ומבהיר לי שלעולם לא יעזוב.
אני נרגעת אחרי כמה דקות ולוגמת מהמים מעט. השעה כבר 21:00 בערב בשעון הקיר הענקי שקניתי להוריי לפני שנה.
״אבסורד שחשבנו על חתונה גדולה בנוכחותם והם אפילו לא ידעו על זה.״ קולי צרוד כשמתיאו חוזר עם צלחת אוכל.
״כשהאדם מתכנן תכניות אלוהים מתכנן אחרת.״ הוא אומר בעצב ומושיט לי מזלג עם חתיכת שניצל נעוצה בו.
אני מנענעת את ראשי בשלילה. ״אם תוכל להביא לי ביצה קשה וזית זה יספיק לי.״
״ביצה קשה וזית?״ הוא שואל בחוסר הבנה.
״זה המנהג ביום הראשון של האבלות.״ אני מסבירה והוא מבצע את רצוני.
מתיאו מצטרף אליי בזמן שאני אוכלת ואוכל את צלחת האוכל שהכין לי מקודם.
״את עייפה?״ הוא שואל כשאני מניחה את הצלחת ומפהקת.
״מאוד.״ אני נשכבת על גבי במיטה ומסתכלת על התקרה.
״תעשי לי מקום.״ מתיאו מבקש ונדחק אליי מעט.
״אומרים שלא כדאי לישון במיטת אבלים.״ אני מציינת ביובש.
״לא מעניין אותי מה אומרים.״ הוא נשכב לצידי. ״אין מצב שאת ישנה לבד היום ואין מצב שאצליח לישון בלעדייך.״
אני מחייכת ומניחה את ראשי על חזהו כשידו משתחלת מתחת לגבי ולוחצת אותי אליו בחוזקה.
״אני אוהבת אותך.״ אני מצליחה להירגע קצת כשאני בזרועותיו.
״בואי אליי.״ הוא מבקש ואני מתרוממת מעט ומצמידה את הלחי שלי לשפתיו. מתיאו מפזר נשיקות קטנות לאורך כל הלחי שלי עד לשפתיי. ״אני מבטיח לך שאעשה הכל בשבילך.״
״אני יודעת.״ אני נושקת לשפתיו וחוזרת לתנוחה הקודמת שבה הייתי. ״אתה יודע מה הרבנית אמרה לי היום כשהלכת להביא את המספריים?״ הוא מניד בראשו לשלילה. ״היא אמרה לי לזכור שכדי להחזיר חיים שנלקחו ממני אני צריכה ליצור חיים חדשים.״
״והצלחת להבין למה היא התכוונה?״ הוא שואל בסקרנות.
״לא.״ אני מודה. ״זה הטריף לי את המוח כל היום.״
״ברור שיש משמעות מאחורי המילים אבל יכולות להיות כמה פרשנויות למשפט הזה.״ הוא מציין.
״יכול להיות שאתה צודק.״ אני מפהקת שוב. ״תודה על היום מתיאו, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך.״
הוא נושק לראשי ואני נרדמת בזרועותיו החמימות תוך שניות.

״אני מאמין שאחרי השבעה נחזור לניו יורק. איך העניינים שם בנתיים?״ אני שומעת את קולו של מתיאו במרחק כמה מטרים ממני. עיניי עדיין עצומות ואני עדיין מנמנמת.
״אגיד לאנג׳לו לשלוח תגבורת עד שאחזור. הבנתי שהמצב אצלם רגוע יחסית.״ הוא ממשיך בשיחה.
״בסדר, תעדכן אותי אם יש חדש אחי.״ מתיאו חותם את השיחה וחוזר למיטה בשקט.
״הכל בסדר בניו יורק?״ אני שואלת בנמנום.
״הערתי אותך?״ הוא מחייך חיוך קטן בזמן שמשתחל חזרה מתחת לשמיכה ומושך אותי אליו.
״לא ממש.״ אני מגחכת.
״המצב לא להיט אבל הם בנתיים מסתדרים שם. מחר אבקש מאנג׳לו לשלוח תגבורת עד שנחזור.״
״אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת לעזוב שוב.״ טון קולי מרצין.
״מה זאת אומרת? את רוצה שנישאר בארץ?״
״אני לא מצפה ממך להישאר איתי אבל אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה לעשות.״
״אין בעיה.״ הוא אומר בנינוחות. ״נעשה מה שתחליטי.״
״אתה לא כועס?״ אני מוודאת אחרי כמה רגעים.
״למה שאכעס?״ הוא שואל בחוסר הבנה.
״אולי לא ציפית ממני לשאלה כזו.״ אני מעלה את הנושא.
״אני חושב שאולי פשוט לא ציפית לתשובה כזו.״ הוא מצחקק. ״עדיין לא הבנת שלאן שלא תלכי אבוא איתך?״
״גם אם זה לעזוב את החיים שלך בניו יורק?״ אני מסתקרנת.
״אני לא מאמין שנגיע לשם.״ הוא מודה. ״לדעתי את פשוט במצב רגיש עכשיו. בואי נחכה קצת עם ההחלטות ונראה מה יהיה בשבוע הבא. אולי ניו יורק תהיה לך מפלט בסופו של דבר.״
הוא צודק. כרגע מוקדם מדי להחלטות שעלולות להיות פזיזות מדי.