בלתי שבירה

פרק 46

מתיאו
אנחנו ממשיכים לנסוע על פי המפה שלוקאס יצר מהאיתור של הטלפון ממנו איב חייגה.
אני מניד את רגלי בעצבנות ומחפש אחר מבנה אבל חוץ מהמון קש ועשבים אני לא רואה משהו באופק.
אחרי רבע שעה בערך אני מזהה מבנה שדומה לבית קטן באמצע שום מקום. ״אנחל מצאנו את היעד, תתכוננו.״
״כולנו דרוכים.״ הוא מחזיר לי בקשר ואנחנו עוצרים את הרכבים במרחק חמש דקות הליכה מהבית הזה כדי שלא יעלו עלינו.
״הצוות של אנחל יתגבר אותנו מאחור.״ אני מורה להם בלחש כשאנחנו מתקדמים. ״כרגע רק הצוות שלי נכנס.״
הם מהנהנים בשקט וברגע שאני מסמן בראשי להכנס, הצוות שלי ואני מתקדמים לאט לעבר הבית.
אנחנו לא משמיעים ציוץ כדי לשמוע רעשים מהבית שיוכלו לעזור לנו אבל הרעש היחיד שאני שומע הוא אנקות הכאב של איב והצלפות שוט. אף קול של גבר לא נשמע.
״בן זונה!״ אני שואג ובועט בדלת הכניסה בלי לחשוב פעמיים.
הרובה שלי על מצב אוטומט כשהוא מזהה אנשים שהם לא אשתי ויורה ללא הפסקה.
הצוות שלי מצטרפים ואנחנו מורידים את ארבעת הגברים עוד לפני שהם מבינים מה קורה.
״תסרקו את הבית.״ אני מורה להם והצוות של אנחל מצטרפים.
״את בסדר?״ אני מלטף את ראשה של איב ומוחה דמעה אחת שזולגת מלחיה כששפתיה רועדות.
״מה הם עשו לך?״ הלב שלי נשבר כשאני מסתכל על החבורות בפניה ובוחן אותן.
״מה הם לא עשו לי?״ היא אומרת בקול חנוק ופורצת בבכי.
אני משחרר אותה מהחבלים בעזרת אולר ומחבק אותה אליי, מרגיש את אותו הגוש בגרון כשהיא מתייפחת על כתפי.
איב אצלי לא מעט זמן, וזו הפעם הראשונה שהיא בוכה ככה.
״אני מצטער.״ אני מחזק את חיבוקי כשהיא נרגעת מעט.
״אין לך על מה.״ היא מתרוממת ואגודלי מוחה דמעה נוספת שחומקת מעיניה ובתגובה היא נאנקת בכאב. ״בסוף באת.״
״בואי נחזור הביתה.״ אני מערסל אותה בזרועותיי ומרים אותה עד למושב הקדמי ברכב שלי.
כולם חוזרים לרכבים אחרי שהם מציתים את הבית עם הגופות והנסיעה עוברת בשקט כל הדרך הביתה.
הפעם אני נוהג אבל אני בקושי מסתכל על הכביש, העיניים שלי נמשכות לאישה הכי חזקה בעולם ואני יודע שיש משהו גרוע יותר ממכות ששבר אותה, את הבלתי שבירה שלי.
אנחנו מגיעים לבית ואיב מתעקשת ללכת בכוחות עצמה.
״אני רוצה להתקלח.״ היא אומרת בשקט ומתקדמת לעבר המקלחת כשאני נכנס מאחוריה.
אני עוזר לה לפשוט את בגדיה ועיניי נפערות שהן מגלות את הסימנים על גופה. ״בני שרמוטות!״ אגרופי הולם בקיר מימיני ואני תופס בשיערי בניסיון להירגע.
״זה יעבור.״ היא נכנסת למקלחון ונעמדת תחת זרם המים.
״מה הם עשו לך?״ אני מתעקש לדעת ומנסה להנמיך את טון קולי כדי לא להבהיל אותה.
״הכו אותי.״ עיניה נעצמות תחת זרם המים והיא מפנה אליי את גבה שמלא בסימנים של הצלפות שוט ואלות. ״עם אלות וקרשים.״
אני פושט את בגדיי ונכנס איתה לזרם המים, מסובב אותה אליי.
״הצליפו בי עם שוט וחגורות.״ עיניה אדומות ושפתה התחתונה רועדת. ״אחד מהם אנס אותי, שוב.״
אני עוצם את עיניי ומרגיש את סף העצבים במוחי עומד להתפוצץ כשאני שומע את הדברים האלה ובמיוחד על האונס.
״תסתכלי עליי.״ אני מרים את סנטרה אליי כדי לא להכאיב לה.
״קשה לי מתיאו.״ היא שוב פורצת בבכי ומחבקת אותי.
אנחנו עומדים תחת זרם המים ואין לי שמץ של מושג מה להגיד.
״אני אוהב אותך.״ אלה המילים היחידות שאני חושב עליהן.
בכל מצב אחר הייתי בועט ושובר כל דבר, אבל אני מנסה לשמור על רוגע בשבילה. מנסה לא להבהיל אותה.
אחרי שהתקלחנו וחיכיתי שהיא תירדם, ירדתי לחדר האימונים ורצתי על ההליכון במשך שעה בלי הפסקה כשכל צעד זורק לי מחשבה על מה איב עברה באותו הרגע, על המחשבות שלה, על התקוות שלה שאצליח להוציא אותה מזה בזמן.
אני יורד מההליכון ונכנס לחדר הלחימה, נלחם עם כל חייל שמגיע ומפיל את כולם כשהקול היחיד שאני מוציא הוא שאגה.
אני מרגיש שחרב עליי עולמי, אני מרגיש חסר תועלת כי אני לא מצליח להבין מה אני אמור לעשות.
הרגתי את הבני זונות האלה אבל במחשבה שניה הייתי צריך להשאיר אותם בחיים ולהתעלל בהם עד שהם היו מתים מייסורים.
מאז שאיב איתי אני לא מפסיק לעשות טעויות, אני לא מצליח להגן עליה ולשמור אותה לצידי. ואם זה לא מספיק, היא פאקינג לא מאשימה אותי בשום דבר!
אגרופי הולם בחוזקה בשק האגרוף שמולי וגופי נוטף זיעה.
״מה קורה לך מתיאו?״ הקול היפה בעולם נשמע בכניסה.
״מה את עושה פה?״ אני מוריד את כפפות האגרוף ומנגב את הזיעה מפניי עם המגבת. ״את אמורה לנוח.״
״נחתי מספיק.״ היא הולכת לאט לכיווני עד שאנחנו נעמדים זה מול זו. ״מה עובר עליך?״
״זה בחיים לא קרה לי.״ אני מתחמק ממבטה. ״אני בחיים לא מאבד שליטה כמו שאני מאבד כשאני איתך.״
״אז מה זה אומר?״ צל של חרדה עובר בעיניה.
״שאני מאוהב בך יותר מדי.״ אני נושק לאפה בעדינות כדי לא להכאיב לה. ״ואני לא מצליח להשתלט על עצמי.״
״אז אולי עדיף-״ היא מתחילה לומר ואני עוצר אותה מיד. ״שלא תעזי להוציא את המילה הזו מהפה.״
״אבל-״ היא מנסה להמשיך. ״אין אבל איב. אני לא אצליח להרפות ממך. את חלק ממני, את אשתי.״
״ההורים שלי מתו.״ שפתיה פולטות פתאום.
״מה?״ אני שואל בחוסר הבנה.
״ההורים שלי מתו.״ היא מסתכלת בעיניי ודמעה חומקת מהן.
״את רצינית?״ עיניי נפערות בהלם.
״כן.״ היא מנסה להתאפק ולא לבכות.
אני מושך אותה אליי ומחבק אותה כשהיא פורצת בבכי בזרועותיי. ״רגע מתי זה קרה?״ ההלם מגיע גם לקולי.
״כשנחטפתי.״ היא מרימה אליי את עיניה הירוקות שכבר הספיקו להתנפח ולקבל גוון אדמדם. ״אני רוצה לטוס לישראל, אני רוצה ללכת לבית שלי.״
״אנחנו נלך לאן שתירצי אבל למה לא סיפרת לי?״ אני מלטף את שיערה ומנסה לעכל את הבשורה בזמן שהיא מתייפחת בין זרועותיי. ידיי אוחזות בלחיי ומרימות את ראשה אליי.
עיניה אדומות ונפוחות, שפתה התחתונה רועדת כשהיא מנסה להפסיק לבכות.
״לכי תארגני תיק, אנחנו נוסעים לישראל.״

אחרי שעתיים בערך שאנחנו אורזים, אני מעלה את המזוודה של איב לרכב ונוסע לכיוון שדה התעופה, שם מחכה לנו המטוס הפרטי שלי. השעה כבר 20:00 כשאנחנו מתחילים להמריא לכיוון ישראל. הפעם אני דרוך ועירני יותר מתמיד למרות שלא ישנתי מאז שאיב נחטפה.
איב משחקת באצבעותיי ושקטה הרבה יותר מבדרך כלל עד שהיא נרדמת וראשה מונח על כתפי. אני מקווה שלפחות בחלומות שלה היא שלווה ורגועה.
במשך 12 שעות טיסה הראש שלי רק חושב ללא מנוחה. אמנם העניין של הטיסה בא טוב כי איב רחוקה מהצבא הרוסי עכשיו ובכל מקרה יקח להם זמן לבנות את עצמם אחרי שרצחנו את הקאפו שלהם וחלק מהבכירים, אבל אנחנו חלשים מחוסר שינה ואם לא נהיה עירניים כל דבר יוכל לקרות, גם הגרוע ביותר.
אנחנו יורדים מהמטוס ונכנסים לרכב מושכר בישראל. הדרך לבית הוריה של איב עוברת בשקט מוחלט ומלבד רעש המנוע ורעשים חיצוניים, אף אחד מאיתנו לא מדבר.
אחרי שעתיים בערך של פקקים, אנחנו מגיעים לבית ילדותה של איב שכבר הספיק להתמלא באנשים. בכי רם נשמע ברחבי הבית ומתעצם ככל שזוגות עיניים של אנשים זרים קולטים את איב.
איב מתפרצת בבכי ורצה לזרועותיה של אישה מבוגרת בקצת מאימא שלה ומאוד מזכירה אותה בחיצוניותה.
אני לא מבין כלום מכיוון שכולם מדברים פה עברית עד שאני שומע את שמי בוקע מקולה של האישה שלי.
״אנחנו זזים להלוויה, היא אמורה להתחיל בשעה 12:00.״ היא משלבת את זרועה בשלי ואנחנו מתחילים לזוז לכיוון הרכב.
״מי זו האישה שרצת אליה כשהגענו?״ אני מנסה להסיח קצת את דעתה בשאלות בזמן הנסיעה.
״מזל, אחות של אימא שלי.״ היא מחייכת בעצב. ״הן היו החברות הכי טובות עד שהייתי מסתכלת עליהן מהצד לפעמים ומצטערת שאין לי אחות שאוכל להיות איתה ככה.״
״בילית אצלה הרבה כשהיית ילדה?״ אני שואל ומשלב את ידינו.
״כן,״ היא מחזקת את האחיזה שלה בי. ״למרות שהילדים שלה לא אהבו אותי.״
אני יכול להבין למה. לא סתם בחרתי בה להיות אשתי.
אנחנו ממשיכים לדבר מעט עד שאנחנו מגיעים לבית העלמין וממתינים מחוץ לחדר הטהרה.
איב מסבירה לי פחות או יותר על התהליך. הוא לא כמו אצלנו. פה קוברים את הבן אדם כמו שהוא, לא בתוך ארון קבורה. ויש תהליך של טהרה לפני שקוברים אותו, כך שמכינים אותו טהור ונקי לעולם הבא.
לא האמנתי בחיים שאחרי המוות עד שאיב נכנסה לחיי והטמיעה בי מדי פעם דברים על היהדות.
כאשר חדר הטהרה נפתח וחושף בפנינו שני אלונקות כשגופות ההורים של איב מכוסות עליהן, איב בוכה ורצה אליהם.
״אני הבת שלהם, תנו לי לראות אותם בפעם האחרונה!״ היא מתחננת אך הם מנידים את ראשם בחוסר הסכמה.
אני מתקרב אליהם וחושף את אקדחי בפני אחד האנשים שסוחב את האלונקה החוצה. ״אם ברגע זה אתם לא מחזירים את הגופות אחורה ונותנים לה מה שהיא מבקשת, אתם מצטרפים לקברים שלהם. הייתי ברור?״ קולי נוקשה וקשוח.
אותו בחור מסמן בראשו לשאר והם נכנסים חזרה כשאני ואיב אחריהם. בעדינות רבה, הם חושפים את פניהם של הוריה ואני נמלא רצון לכסות את פניה של איב מהמראה הזה.
הם כחולים, עברו יותר מ-24 שעות מאז שהם מתו. עורם מלא בחבורות מהתאונה כנראה אך הם נראים שלווים.
יש משהו מרגיע במוות. פתאום אתה עוזב את כל הבעיות שלך מאחור ונכנס לדרך שלווה. יש בו משהו מפתה, רצון להגיע אליו עוד לפני הזמן. אבל מישהו מלמעלה נתן לנו זכות לחוות, לשמוח, לנצל חיים שלמים. מי אנחנו שנחליט לשים להם קץ מבלי לדעת מה צופה לנו הדרך?
איב מתייפחת בבכי ואומרת להם כל מיני מילים לפני שמכסים אותם חזרה ומובילים אותנו החוצה.
אמנם הספקתי לפגוש את ההורים של איב פעם אחת בלבד, אבל הפעם הזו הספיקה לי כדי להבין מאיפה איב יצאה. הם גרמו לי להרגיש רצוי, גרמו לי להתנתק מהעולם שלי. ורק על זה מגיע להם שאשמור על הבת שלהם בצורה הכי טובה. למרות שהייתי עושה את זה גם מבלי שהייתי פוגש אותם.